יום שלישי, 22 באוקטובר 2019, כ"ג תשרי ה' תש"פ
לפרסום חייגו: 054-430-0186

במבשרת ציון

אחד על אחד עם ברוך מאירי

בן 70, נשוי + 4 , נולד בבגדד ותושב מבשרת 25 שנה ● כשעלה ארצה נאלץ להיפרד מהשם שליווה אותו והוא פארוק ● נזרק מהתיכון והחל לעבוד כנער שליחויות בעיתון מעריב, שם הפך לכתב ואחר כך למנהל הסניף הירושלמי ● את הסקופ הגדול של חייו מצא בפח האשפה ● והיריב הגדול ביותר שלו מהעיתון המתחרה היה חברו הקרוב ● עם הרב עובדיה הוא הצליח לדבר בזכות האהבה המשותפת לזמרים ערבים ● לעזר וייצמן הוא גרם לצחוק מתגלגל ● על הגזרה הוא שומר באמצעות השחייה אליה הוא מכור ● וסוד הנעורים, אם תשאלו אותו, הוא האהבה

פורסם בתאריך:


 

 ברוך מאירי. (איירה: מירב שלום)

 

מיכאל נחמן


 
ילדות
"נולדתי בבגדד לפני 70 שנה בדיוק, כך שאני בעיצומן של חגיגות יום ההולדת. המשפחה מנתה "רק" תשעה ילדים וברבות הימים כשעלינו לארץ אמא "הפסידה" מאה לירות אותן הבטיח בן גוריון למי שתלד עשרה ילדים.
 
בשכונה בה התגוררנו בבגדד 90 אחוז מהתושבים היו מוסלמים, אפילו אחי למד בבית ספר מוסלמי והיה היהודי היחיד בכיתה. כילד לא הרגשתי כל כך זרות. היהודים בעיראק היו בעלי מעמד גבוה ונהנו מרווחה כלכלית ומסובלנות יחסית, אבל לא רבים זוכרים כי בשנת 41 נערכו פרעות אכזריות אשר במהלכן נטבחו 150 איש ואישה ונפצעו מאות.
 
בפרוץ מלחמת העצמאות המצב עמד להשתנות ורבים חשו כי הקרקע בוערת מתחת לרגליהם. כזכור, העיראקים שלחו יחידות למלחמה במדינה היהודית שזה עתה קמה ונחלו כישלון צורב, וכשחזרו המתח הורגש טוב מאד באוויר ורבים התארגנו לעלייה ארצה".

 
ברוך
"כשהגענו לשדה התעופה בלוד והחל תהליך קליטתנו בארץ שאלו אותי לשמי, וכשאמרתי ששמי הוא "פארוק" הביט בי הפקיד ורשם ברוך. מאז הכל היסטוריה".


עיראקים
"אני מרגיש גאווה להיות חלק מהעדה הזו שמפורסמת במוח האנליטי שלה, ותבדקו כמה רואי חשבון וכלכלנים יש ממוצא עיראקי. הבדיחה סיפרה שהשפה הרשמית במס הכנסה הייתה עיראקית. 

שר האוצר לשעבר משה ניסים, שגם הוא היה ממוצא עיראקי, שאל בבדיחות הדעת בטקס הענקת תעודות הסמכה לרואי חשבון : "כמה עיראקים יש פה"? וים ההצבעות שהונפו היוו תשובה ניצחת. כמובן איך אפשר בלי הפיג'מות הבלתי נשכחות? העיראקים הם פריקים של ניקיון, לא נכנסים למיטה בלי מקלחת הגונה וכמובן בלי הפיג'מה, כך שביום שישי לאחר המקלחת לכבוד השבת כולם היו עוטים על עצמם את הפיג'מות ויוצאים לחברים, אך חשוב להדגיש שרק בסביבה הקרובה. 

היה לי מורה בבית הספר באור יהודה שמתחת לחולצה המעומלנת הייתה מתחבאת לה הפיג'מה, על כל מקרה שלא יהיה".


אור יהודה
"כור מחצבתי והמקום בו גדלתי. בשבילי זה מקום שתמיד אני שמח לחזור אליו, לראות את נופי הילדות, להריח ולהתענג על הריחות הנפלאים של הבמיה והקובה, אך לא רק זאת.  באור יהודה אני שואב בחזרה את הכוחות להם אני זקוק. החברויות אותן ספגתי במהלך השנים הארוכות והלא קלות שעברנו ביחד, דרך המעברה ועד המקום אליו הגענו עד הלום, הן דבר מכונן עבורי ועבור רבים מחבריי".

 

 מעריב
"מכיוון שלא הצלחתי להשלים את החסר מהיסודי, דבר שגרם לציונים לא מלבבים בלשון המעטה חוץ מהספורט בו תמיד הייתי חזק, החליט מנהל בית הספר להעיף אותי, כך שמה שנותר לי לעשות זה לעבוד.
 
בלשכת התעסוקה שלחו אותי למעריב ולקרסו, ומה שהטה את הכף לטובת מעריב מלבד המשכורת הייתה העובדה שזכיתי לרכב צמוד, אבל אין צורך להיסחף, מדובר באופניים לצורך השליחויות.
 
בוקר גשום אחד פגשתי בקיוסק בתל אביב אליו הגעתי עם עיתונים את מנהל בית הספר שסילק אותי, הוא הביט בי בחטף, אמר שלום מגומגם ונעלם לו. 

כמה הייתי רוצה שהוא יידע שברבות הימים התמניתי למנהל סניף מעריב בירושלים".

 

סקופים
"הרדיפה אחרי הסקופים, הרצון להיות תמיד בראש וכל הזמן לחדש ולהפתיע, בעיקר את המתחרים, היו דרך החיים שלי בתור כתב. במהלך 40 שנות עבודתי כעיתונאי רשמתי אין ספור סקופים, כשהמרכזי שבהם היה השגת הדו"ח המדובר על הפשע המאורגן בישראל. 

את אותו סקופ חיפשתי ומצאתי בפח האשפה של בית דפוס קטן ברחוב הרצל. עיתונאי צריך להיות יצירתי, לחוש ולחיות את השטח ולחשוב מחוץ לקופסא. היום העיתונאים יותר מפונקים, יושבים בבית מול המסך ומחכים לקבל אינפורמציה מיד שנייה.
 
אני אומר בוודאות שאין תחליף להתערבבות עם האנשים בשטח, לדאוג שיכירו אותך וידברו עם האדם ולא רק עם שם מעבר לטלפון.

לפעמים הסיפורים הגדולים צצים אגב שיחות נימוסין, ובמקרה הזה אני אומר זאת בביטחון מלא ואחרי 40 שנות ניסיון מרתקות ומגוונות".

 

קולגות
"עם הכתב לענייני משטרה בידיעות אחרונות היו לי יחסי חברות הדוקים למרות שחלקנו את אותה משבצת של כתיבה ולמרות התחרות הסמויה. לא אחת היינו מראים סקופים אחד לשני לפני הפרסום בעיתון, אבל תמיד ידענו להפריד בין החברות לבין היריבות המקצועית. חבל שהיום החברות בתחום התקשורת היא מצרך כל כך נדיר".

 

נווה אילן
"הבית השני שלי, שם אני שוחה ומשחק פינג פונג. אני מכור לשחייה ובעזרתה אני שומר על הגזרה. בני משפחתי למדו לשחות בגללי, ולאור העובדה שאני מאוד אוהב לשהות במים הם בטוחים שבגלגול הקודם הייתי דג".

 
מבשרת ציון
"כבר רבע מאה אנחנו גרים ביישוב המדהים הזה. כשעברנו למבשרת רבים מחברנו אמרו לנו מה איבדתם שם, וזמן לא רב אחר כך הם הצטרפו אלינו. חסרה לי במבשרת מנהיגות אמיתית של משוגעים לדבר, של כאלה שלא רואים בעיניים דבר חוץ מטובת היישוב. מאוד מאכזב שאין אצלנו הסתכלות לטווח הרחוק".

 

כרמי גילון
"אכזבה גדולה. ממנהיג בשיעור קומה כמו כרמי גילון שהיה ראש השב"כ לא ציפיתי שינטוש את המערכה ויתפטר. מנהיג, כמה שיהיה קשה לו, לא אמור להניף דגל לבן".


עזר ויצמן
"ליוויתי את הנשיא עזר ויצמן בנסיעה לסין, ובאחד הסיורים שלנו ראיתי איזה חפץ מעץ יפה ומרהיב ורכשתי אותו מבלי לדעת מה הוא ולמה הוא משמש. לפתע שמעתי את עזר מרעים בקולו: 'ברוך השתגעת? זה לעישון סמים', וכולם התגלגלו מצחוק, כולל אני".

 

הרב עובדיה יוסף
"טסתי למצרים בחברת הרב עובדיה יוסף ואריה דרעי שנכח באותה טיסה הציע לי לוותר ולא לנסות לדבר עם הרב מכיוון שהוא לא אוהב להתראיין. מכיוון שידעתי שהרב חובב מוזיקה ערבית בכלל ואוהב את הזמר עבדל ווהאב בפרט, ניגשתי אליו סיפרתי לו מי אני ושנולדתי בבגדד והתחלתי לדבר איתו על הזמר ומכאן השיחה קלחה".


סוד הנעורים
"אהבה זה כל הסוד. אם אתה אוהב בכל רמ"ח איבריך את הסובבים אותך, את האישה, המשפחה, החברים  וכמובן את העיסוק בו אתה עוסק ועדיין נשארת לך קצת אהבה לעצמך, אזי אתה המאושר באדם. באין אהבה אין חיים".


מוטו לחיים
"הכי חשוב לישון בשקט, להיות שלם עם מה שאתה עושה ולדעת שלא הזקת לאיש. ככל שאני מתבגר אני הופך להיות יותר נאיבי. אני מאמין באנשים בצורה קיצונית ולא אחת אני זוכה למפחי נפש. אני מחזיק בארנקי פתק בו כתבה לי בתי שהיא למדה ממני את השיעור הגדול בחייה והוא שכל בני האדם שווים.

זאת היא למדה כשראתה אותי מדבר עם המנקה בבית המשפט העליון, כשמיד אחרי זה נכנסתי ללשכתו של הנשיא דאז מאיר שמגר. המילים שלה מרגשות אותי כל פעם מחדש, וכך היא כתבה: 'דיברת עם המנקה ושאלת אותה לשלומה ולשלום ילדיה ועל המצב בבית וכעבור רגעים ספורים נכנסת ללשכת הנשיא שמגר
ושום דבר לא השתנה בנימת קולך, בטון דבריך ובאופן שבו דיברת. זה היה השיעור הגדול ביותר של חיי".


פק"ל אוטו
"מים, מוזיקה קלאסית, מוזיקה ערבית של אום כולתום ושל הזמרת איסמהן, אחותו של פריד אל אטרש".


בעוד עשר שנים
"כותב, עורך, ממשיך ללכת לנווה אילן לשחות ולשחק פינג פונג, וכמובן שארצה לבקר במקומות חדשים בחו"ל, רק שהבעיה שלנו שאחרי שבוע אנחנו מתגעגעים. כיום, כשאני בן 70, מפחיד להסתכל על המספר הנורא הזה ולחשוב הנה אני כבר זקן. מה שגורם לי להתאושש מהטראומה הזו היא העובדה שגופי לא בוגד בי ואני מתפקד כתמול שלשום ומצליח לבצע פעולות אותן עשיתי בגיל 18".

תגובות

captcha
הקלד את המספרים שאתה רואה בתמונה: