יום חמישי, 22 באוגוסט 2019, כ"א אב ה' תשע"ט
לפרסום חייגו: 054-430-0186

דת ומסורת במבשרת ציון

פרשת 'דברים' ותשעה באב

פורסם בתאריך:


נכתב על ידי

הרב שלמה בן עזרא שליט"א

מסופר על נפוליון, כי בימי שלטונו החליט לערוך ביקורת פתע בממלכתו ולראות את חיי התושבים ממבט ראשון ללא שום סינונים, במגע ישיר. הוא לבש בגדים אחרים והתחפש בצורה כזו שלא יזהו אותו עוברים ושבים. הוא יצא לעיר במהלך הביקורים ושמע קול בכי. החליט ללכת ולתהות מהיכן בוקע קול הבכי. הוא הגיע לבית הכנסת של היהודים בערב תשעה באב, הביט מהחלון ורואה למול עיניו יהודים יושבים על הארץ בחושך לאור הנר, קוראים ובוכים. החליט לשאול לפשר התעלומה המוזרה הזאת, חשב בליבו איזה אסון קרא כאן לבני הקהילה. אמרו לו שהיהודים בוכים ביום זה על חורבן בית המקדש. שאל נפוליון איך יכול להיות שלא שמעתי? האם השרים הממונים העלימו ממני? ענו לו היהודים, כי הם בוכים על חורבן המקדש שנשרף למעלה מאלף ושמונה מאות שנה ועל זה הם יושבים וקוראים קינות ביום זה בכל שנה ושנה. ענה נפוליון ואמר: אם לאחר אלף ושמונה מאות שנה עדיין יושבים ובוכים ומתאבלים, זו אומה שיש לה עתיד. עם שלא שוכח את העבר הוא ראוי לעתיד. סיפור זה ממחיש לנו כמה צריכים אנו להיזכר בעבר כדי לבנות את העתיד.
ומכאן לסיפור אמתי שאירע לסופר דתי, משה שמו, ששירת בצבא. יום האימונים חל ביום תענית י"ז בתמוז. חום היום היה קשה מנשוא וכל החיילים, בהתאם להוראות, הקפידו על שתייה מרובה על מנת למנוע אסון חלילה. ניגש משה למפקדו וביקש לשחרר אותו עקב החום הכבד והצום החל באותו היום. הקצין לא שיחרר אותו על אף פניות כל החיילים למפקד מתוך רחמנות למשה. הסיבה של המפקד אידאולוגית. הרגיז אותו שמשה צם בגלל אירוע שחל לפני אלפי שנים הלא הוא חורבן בית המקדש. "אני מסכים שתזכרו את אובדנו, אבל לצום אלפי שנים שנה אחר שנה זה נראה מוגזם ומטורף למדיי", סיכם אותו קצין צעיר, בוגר אחד הקיבוצים נעדרי יהדות לחלוטין. כתב משה הסופר "שילמתי באותו היום את מחיר דתיותי ולא שוחררתי. סבלתי בדומייה את היום ולא הגבתי. אולם לאחר שובי הביתה לאחר מנוחה קצרה כתבתי מכתב לקצין שלי: 'לקצין מ' שלום וברכה. לאחר מנוחה קצרה מסבל האימונים בצום הכבד, הנני מרגיש צורך להציג בפניך את הצלחתי ביום זה ואת כישלונך באותו היום. אכן הצלחת כקצין בעובדה שהעברת את האימון הקשה שכלל ריצה בהרים בחום כבד וכיבוש איזה גבעה פחותת ערך, אבל נכשלת כבן העם היהודי כשלא זכרת כלל מה ערכו של צום זה בחיי האומה שלנו. האמן לי שסבלתי די והותר תחת ידך היום, אבל הרחמים שלי עליך היו יותר גדולים מאשר על עצמי. אני ידעתי בדיוק למה אני צם למרות הקשיים הגדולים כי הצום חיבר אותי אל עמי ואל מולדתי והעניק לי את המשמעות המחודשת לחיי הארץ הזאת. אתה, לצערי, אינך קולט במה מדובר. נכון, בית המקדש חרב לפני אלפיים שנה אבל עבורנו זהו אינו זיכרון גרידא. אנחנו לא מקוננים על אובדנו אז. הבכי והצומות הוא על היום, שעדיין לא זכינו בבניינו המחודש על כל ערכיו הרוחניים וכפי שנאמר 'כל דור שאינו נבנה בימיו - מעלין עליו כאילו הוא החריבו'. אתה מבין? אנחנו החרבנו את בית המקדש על זה. הבכי והצום הם לא זיכרון של משהו היסטורי. לא עניתי לך בשעת האימונים, זו לא הייתה השעה ולא זה היה המקום. רק בליבי חשבתי כמה דלים חייך הרוחניים. ידעתי שפגשתי בך את הנוער הישראלי 'בתפארתו', מעורטל מכל זיכרון היסטורי שכן אינך יודע מי היה רש"י או הרמב"ם או הריטב"א. על ה'שולחן ערוך' ועל הרמ"א שמעת? ועוד שמות מוזרים כאלו פזורים לאורך מאות בוודאי שלא. ואת זה אפילו נפוליון המלך הבין - עם שלא שוכח את עברו הוא ראוי לעתיד". 
שנזכה לבניין בית המקדש במהרה בימינו אמן.

תגובות

captcha
הקלד את המספרים שאתה רואה בתמונה: