יום שלישי, 22 בספטמבר 2020, ד' תשרי ה' תשפ"א
לפרסום חייגו: 054-430-0186

חדשות במבשרת ציון

מסע בגרמניה

על משלחת של תלמידי תיכון 'הראל', שביקרה בבית ספר בעיר התאומה לנו בגרמניה, סנט אגוסטין

פורסם בתאריך:


נכתב על ידי

זיוה כנעני

מאז שנת 2000, נכרתה ברית ערים תאומות בין העיר הגרמנית 'סנט אוגוסטין' למבשרת ציון. במסגרת הקשר המיוחד במינו, שולח בית הספר 'ריין זיק' הגרמני פעם בשנתיים משלחת להתארח בארץ, ונשלחים תלמידים לגרמניה בחילופי נוער כשגרירים צעירים לייצג את היישוב ואת מדינת ישראל. תלמידי התיכון הנבחרים עוברים סדנת הכנה, נחשפים לתפקידם כשגרירים, לומדים על ההיסטוריה והתרבות הגרמנית וכן עוסקים בבניית התכנית המשותפת לביקור. בחודש מאי השנה, הגיעה המשלחת לישראל, ועתה הגיע מועד ביקור הגומלין.

המשלחת ביקרה, מלבד סנט אוגוסטין, גם בבון ובברלין. התלמידים, שהתארחו אצל הסטודנטים הגרמנים, ביקרו בבית הספר שלהם, במוזיאון השואה ובמוזיאון אנה פרנק, וכן ערכו טכס מרגש היכן שהיה מחנה הריכוז בוכנוואלד.

מספר גדעון לוי, אחד התלמידים: "הטכס היה מאד מרגש עבורי, גם בגלל שהוא קשור לסיפור המשפחתי: סבא-רבא  שלי, שהיה אסיר בבוכנואלד, כתב שם תפילה שהקראתי בטכס. את ה'יזכור' כבר לא הצלחתי להקריא וביקשתי מחבר".

"הטכס במחנה הריכוז היה מאד משמעותי", מספרת רותם כהן. "הרגשתי חיבור לכולם והייתי גאה בעם שלי. כששרנו את 'התקווה', לא הצלחתי להמשיך מרוב שבכיתי וגם סביבי כולם בכו. זו אחת החוויות החזקות שהיו לי בגרמניה".

מלבד הדיונים והביקורים הטעונים לקחו חברי המשלחות פסק זמן בבילוי בטבע, בפארק חבלים בהנף, בשייט, וטעימה מהתרבות המקומית. "היה איזון מוצלח מאד בין הפעילויות הרציניות ובין זמן הכייף", אומרת זהר ברק, "המורים המלווים ממש דאגו לנו ועשו המון שיחות לוודא שאנחנו בסדר ומצליחים להכיל את התכנים הלא פשוטים. עבורי היה מאד משמעותי להעביר את השיעור על ישראל, ללמוד וללמד על התרבות והמדינה שלנו. הגרמנים נתנו לנו תחושה של גאווה, הם סיפרו שלפני כן ידעו על ישראל רק דברים שליליים ועכשיו התפעלו גם מהארץ והנופים וגם מהאנשים החמים. הם קינאו בנו וציינו לטובה את הקשר הקרוב עם המורים שלנו – שהם גם מחנכים ולא רק מורים".

בחרנו לשתף אתכם בדברים שכתב נתנאל קאבאליון, המורה שהוביל את המשלחת:

"מחשבות בטיסה חזרה לארץ. עד לפני כשנה גרמניה הייתה בגדר טאבו מבחינתי.

היא לא ייצגה מבחינתי את הכוח התעשייתי שבה, את התרבות שיצאה ויוצאת ממנה, את הלב הכלכלי של אירופה. היא ייצגה מבחינתי אך ורק דבר אחד - את השואה. לפני כעשרה חודשים התבקשתי להוביל את משלחת התלמידים לגרמניה. לכאורה, הצעה שאי אפשר לסרב לה, אבל אצלי זה היה מורכב יותר. קשה לי להשקיע סנט אחד במדינה שהוציאה לפועל את תכנית ההרג ההמוני של בני עמי. קשה לי לבלות ברחובות בהם סבא וסבתא שלי גדלו וחיו, לעתים, בתחושות פחד ואי ודאות מה יילד יום.

קשה לי לשמוע את השפה שאותה אני מכיר מהסרטים השונים כשפה שדוחקת ביהודים לעלות לרכבת.

קשה לי להגיע כדמות מייצגת למשלחת ישראלית שכאילו באה ואומרת "עכשיו הכול בסדר, עבר. סלחנו לכם".

למי שלא יודע, אני מורה להיסטוריה ולתנ"ך. להתעלם ממה שקרה בעבר מבחינתי הוא בגדר חטא. בוודאי בנושא כל כך קרוב ללבי כמו העבר של העם היהודי.

ובכל זאת, החלטתי לצאת למסע - הנפשי, הרגשי והפיזי.

החלטתי כי יש בכך מידה של גאווה - מורה ישראלי יהודי מסתובב עם חבורת תלמידים ברחובות ברלין, ממש במקום בו היטלר עלה לשלטון – הרייכסטאג - ללא פחד. אנחנו ניצחנו, היטלר הפסיד.

לעמוד בבוכנוואלד, גאה וזקוף קומה, לעומת היהודי שלפני שמונים שנה היה כפוף באותה הנקודה למקלו של קצין האס.אס. אנחנו ניצחנו, קצין האס. אס הפסיד.

ללכת בקלן למקום בו הגסטפו כלאו את סבא רבא שלי, ושמונים שנה לאחר מכן אני מגיע לשם וברגע שמבינים שאני יהודי ושסבא רבא שלי היה כלוא שם - הם נמנעים מלגבות ממני תשלום ומצמידים לי מדריך פרטי לאורך הסיור. אנחנו ניצחנו, הגסטאפו הפסיד.

מספר הדוגמאות הוא אינסופי וקשת האסוציאציות שעלתה בגרמניה היא רחבה - לעלות לרכבת גרמנית והכרוז מדבר. המוכרת בחנות שמבקשת לזרז את התור בקריאות 'שנל שנל'. אדם בן 90 מתיישב בבית קפה וקשה שלא לחשוב מה עשה לפני 75 שנה.

השואה הקיפה אותי מכל פינה.

ועדיין חשתי ניצחון וגאווה עצומים.

מובן לי שגרמניה השתנתה כליל ב-80 השנה האחרונות. ממדינה שמבקשת לדחוק מתוכה את כלל המיעוטים, הפכה באופן אירוני למדינה המערבית הכוללת את מספר בני המיעוטים והמהגרים הגדול ביותר. צחוק הגורל. בעיניי, העם הגרמני כפי שהכרנו אותו, הולך ונעלם. בגן הילדים של הילד מהמשפחה אצלה התארחתי מחויבים הילדים לאכול 'חלאל' - הכשרות האיסלאמית. בתמונת המחזור שהראה לי נראים גרמנים מעטים.

החזרה  לארץ מלווה בתחושת הקלה - לא רק חזרה אל המוכר, אל הבית ואל הקרובים כפי שלעתים מלווה תחושת החזרה לארץ. אלא חזרה סימבולית -  חזרה של עם יהודי-ישראלי לארצו מארץ בה ביקשו להשמידנו כליל.

מבחינתי, המסע הזה חייב להימשך. הוא חייב להימשך כדי להזכיר לעצמנו שיש לנו מדינה שלנו. הוא חייב להימשך כי יש לנו אחריות לזכור את מה שקרה שם. הוא חייב להימשך כדי ששום השמדת עם, שלנו או של עם אחר, תחזור על עצמה בהיסטוריה.

הוא חייב להימשך כדי שלא ניקח דברים כמובן מאליו - שעם ישראל חי".

 

תגובות

captcha
הקלד את המספרים שאתה רואה בתמונה: