יום שבת, 22 ביולי 2017, כ"ח תמוז ה' תשע"ז
לפרסום חייגו: 054-430-0186

מגזין במבשרת ציון

"יוסי היה עשוי מאהבת חינם ונתינה"

רס"מ יוסי קירמה ז"ל הפך במותו לסמל | אלא שערכי הנתינה, המסירות וההקרבה, היוו לו כבסיס עוד בחייו | השבוע, ערב חג הפסח, מספרים בני משפחתו על דמותו של יקירם, על החלל העצום שהותיר אחריו ועל פרויקט ההנצחה לזכרו | "הוא היה מודל לחיקוי ואהב לראות אנשים שמחים", הם מסכמים, "לכן היה דואג לכולם, בכל מצב, בכל שעה"

פורסם בתאריך:


נכתב על ידי

טל דה-לנגה גולן

עורכת עיתון 'זמן מבשרת'

delange.tal@gmail.com

בליל הסדר הקרוב יתרוקן מיושביו בית משפחה קירמה שבמעוז ציון ובדרך שאינה אופיינית לו, הוא יהיה שקט, יתום. מאז הוקם לפני כמעט שלושה עשורים, היה הבית למרכז השכונה, אתר עלייה לרגל בו התכנסו בני משפחה, חברים, רחוקים או קרובים, קולגות וגם אלה המזדמנים. כל סיבה הייתה למסיבה, כל מאורע הפך לחגיגה, הכנסת אורחים תמיד הייתה מסבירת פנים והשולחנות היו עמוסים כל טוב, גם אם לא התקבלה הודעה מראש, גם אם השעות לא היו שגרתיות. ושלא תטעו, לא היה מדובר רק בטברנה מאולתרת. הבית שברחוב הכרמים הפך לא מעט גם לחמ"ל, אליו התנקזו אינספור דילמות המבקשות פתרון, סיעור מוחות שיזם אחד מבני הבית וביקש שהשאר יעזרו לו לסייע לזולת. יש לא מעט שיעידו, כי לו היו זקוקים לחיזוק כלשהו, הם היו רק צריכים להתקרב לשבילים המובילים לבית המשפחה. האנרגיות החיוביות והטובות שהיו יוצאות מהמבנה, העניקו לכולם בוסט של כוח, נפשי ופיזי. ובמרכז ההמולה וההתרחשות, עמד תמיד הבן הבכור, יוסי. זה שתמיד ביקש לעשות למען האחר, זה שתמיד נתן מעצמו, סחף אחריו לעשייה ולנתינה את הסובבים אותו, זה שהדביק את כולם באהבת חינם.      
אלא הפעם, בדיוק כמו בחצי השנה האחרונה מאז פקד השכול את הבית, בני משפחת קירמה לא מתכננים יותר מדי קדימה, ובוודאי שלא נערכים לבואו של החג כפי שהיו רגילים בעבר. בעוד כמה ימים הם יארזו את התיקים וירדו דרומה לאילת, שם ינסו לציין את הפסח עם בני המשפחה המורחבת, אלה שלא משו מהם לרגע מאז אותו היום השחור בו הקריב עצמו למען ההגנה על הכלל ונרצח בעת מילוי תפקידו יקירם, לוחם היס"מ, רס"מ יוסי קירמה ז"ל.
"לא אנחנו קיבלנו את ההחלטה, אלא בני המשפחה עשו זאת עבורנו", הסבירו השבוע אתי ועוזי קירמה, הוריו של יוסי, "אי אפשר לשאול את השאלה, מה היינו עושים לולא היינו נוסעים עם כולם, בדיוק כמו שאי אפשר לשאול מה היינו עושים לו היינו נשארים בבית, בדיוק כמו שאי אפשר לחזות מראש איך יראה אותו שולחן חג. כך בדיוק נראים חיינו כיום, שום דבר לא מתוכנן, שום דבר לא צפוי וגם אם הוא כן, הוא יכול להשתנות ולהתהפך בכמה דקות. מה שבטוח הוא, שזה הרבה יותר קשה מסתם יום של חול. עבר הרבה זמן עד שעשינו שוב שבתות בבית, עד ששוב היה כאן קידוש, אבל לצד המועדים בעצם כל יום הוא יום קשה, כי כל יום הוא יום חדש. בכל יום אנחנו מתעוררים שוב ושוב למציאות של החיים בלעדיו, ואת זה אנחנו לא הכרנו עד לפני חצי שנה." בדיוק כמו המעבר הבלתי אפשרי בין אירועי יום הזיכרון הכואבים ובין חגיגות יום העצמאות, גם המעבר בין התקופה שקדמה להירצחו של יוסי ובין זאת שהחלה בדקה בו התבשרו בני משפחתו בבשורת איוב המרה, קשה לתיאור.  
"אם אנחנו מדברים ספציפית על פסח, שהוא חג ממושך שנחשב לשמח ומשפחתי במיוחד, אי אפשר שלא לחשוב על פסח אשתקד", מציין עוזי, "באותם ימים אפפה אותנו שמחה יוצאת דופן. יוסי ונוי חגגו את החינה שלהם, זה היה כמה ימים בודדים לפני החתונה, אותה חתונה שאף אחד לא ישכח לעולם. איפה היינו בפסח ההוא ואיפה אנחנו היום? זה מעבר כל כך אכזרי וכואב וזאת התשובה לכל השאלות, זה מסביר את הכל. בעצם, מה שיתמצת את כל הריאיון הזה, את כל המחשבות, הוא המשפט שאמרתי כשהספדתי את יוסי בהלוויה: 'החיים נחלקים לשניים; יש את עד אותו היום ויש מאותו היום'." 
מת מות גיבורים
יוסי קירמה נולד בבית החולים 'ביקור חולים', בחמישה ביוני 1987, כבן בכור לאתי ועוזי. אחריו נולדו לזוג עוד שני בנים, איציק וטל. כשהיה בן שלוש עברה המשפחה הצעירה למבשרת ציון. יוסי למד בבית הספר היסודי, 'מולדת', בחטיבת 'היובל' ובתיכון 'הראל', שם סיים בהצלחה 12 שנות לימוד ואף פגש את מי שתהיה לימים אשתו, נוי יעקובי (ראו מסגרת נפרדת). 
בנובמבר 2006, התגייס יוסי לצה"ל והתברג, תוך שהוא מוכיח עקשנות ומוטיבציה בגדוד 'צבר' של חטיבת גבעתי. לאחר השחרור עבד יוסי בחנות תכשיטים במרכז העיר ירושלים, חנות בבעלות המשפחה, ולאחר מכן בעיריית ירושלים, אך זה היה זמני בלבד. 
"הוא תמיד ידע שהוא רוצה לעשות משהו גדול, לפתח קריירה שבאמצעותה הוא יצליח להעניק לסביבה את כל מה שטמון בו", סיפרו השבוע בני המשפחה, "למרות שכולם ייעצו לו להמשיך בעסקים, יוסי בחר להתגייס למשטרה, זה היה באוקטובר 2012."  
לאחר חודשים ארוכים במהלכם השתתף בקורסים מגוונים, הגיע לבסוף יוסי ז"ל למקום מבוקשו, יס"מ ירושלים. "יוסי החליט להתגייס מתוך תחושת שליחות עמוקה, האמין בצדקת הדרך והיה חדור מטרה", הם מוסיפים.  
בתקופה יחסית קצרה, שאינה אופיינית לקצב הקידום במשטרה, החליטו מפקדיו של יוסי לקדם אותו לתפקיד סגן מפקד צוות והוא אף עבר את המיונים לקורס קצינים, אליו התעתד לצאת בימים אלה.  
ארבע שנים לאחר גיוסו, בתשעה באוקטובר 2016, יצא קירמה למשימתו האחרונה והוא בן 29 בלבד. במשימה המכריעה תפקד יוסי לפי כל כללי הספר הנדרשים מלוחם ומפקד יס"מ. היה זה יומיים בטרם יום הכיפורים האחרון, בבוקרו של יום ראשון, סמוך לשעה 10:00. לאחר שהתקבלו דיווחים בקשר על אירוע ירי בסמוך לתחנת הרכבת בגבעת התחמושת בירושלים, בו נרצחה לבנה מליחי ז"ל. יוסי החל בנסיעה על האופנוע שלו ופתח במרדף אחר כלי רכבו של המחבל, תוך חתירה למגע שהוא מפגין אומץ לב וגבורה.
"הוא דהר עם האופנוע הישר לנקודה בה העריך שהמחבל נמצא, ואכן איתר את המיקום המדויק שלו", העידו השבוע בכאב בני המשפחה, "אך במהלך קרב יריות בין המחבל ליוסי, נורה יוסי בראשו ונפל מהאופנוע אל מותו."
מספר שעות לאחר מכן, כשהערב החל לרדת, הועלה קירמה ז"ל בדרגה והובא למנוחת עולמים בחלקה המשטרתית בהר הרצל. אלפים רבים ליוו אותו בדרכו האחרונה.  

יוסי מת מות גיבורים, הוא הקריב עצמו למען הכלל. 

"העובדה שכולם מכנים אותו גיבור ישראל לא מקלה עלינו", אומר עוזי, "אבל אף אחד מאתנו לא הופתע לאחר שהבנו איך הוא נהרג, וכיצד הוא תפקד ודהר בחוד החנית. מהרגע בו נולד ועד נשימותיו האחרונות, יוסי היה עשוי כולו מאהבת חינם, אהבה לזולת, עמוס בנתינה והתנדבות. זאת גם לא הייתה הפעם הראשונה שהוא הצליח והצטיין במשימתו אל מול הטרור, תוך שהוא מסכן את עצמו. שנה לפני שהוא נהרג, קיבל יוסי צל"ש על תפיסת מחבלים שהחזיקו כלי נשק והסתובבו בסמוך לגן ילדים בירושלים, לאחר מכן התברר שהם היו בדרכם לבצע פיגוע."
"הוא היה עושה הרבה מאוד למען האחר מבלי שנדע על כך", מוסיפה אתי, "לא שלא ידענו על הלב הרחב של הבן שלנו, אלא שהיו הרבה מעשים שהוא עשה בחשאי, ורק לאחר מותו, במהלך השבעה או בכל החודשים שחלפו מאז, התוודענו אליהם באמצעות מכתבים, הודעות וביקורים של מכרים שלו מכל רחבי הארץ. יוסי תמיד דאג לאחרים, לחלשים, ואז קירב אותם לחברה הכללית. הוא היה מן חבית דבק, וכל כינוס עם חברים, היה כמו קיבוץ גלויות." 
"הוא היה יודע לשלב יפה את כל התקופות ממהלך חייו, כמו מקומות העבודה השונים, חברים מהצבא, מהיס"מ, מהיישוב", מדגיש איציק, "כולם הכירו בזכותו את כולם, כולם התחברו בזכותו, ויש מי שהוא היה החבר הטוב היחיד שלהם. למעשה, יש כאלה שאחרי שיוסי נהרג, נשארו ללא חברים."

אז הוא היה נוהג בעצם לבטל עצמו למען אחרים?

"זהו שלא", מצהירים ההורים והאחים השכולים, "עד כמה שזה נשמע מוזר, היה לו זמן לכולם, להכל ולעצמו. בחיים כל כך קצרים הוא הספיק כל כך הרבה, מה שאנשים בני גילו לא הספיקו לעשות בשבוע, הוא דחס ליממה. הוא תמיד התייחס לכל אחד מאתנו במלא תשומת הלב, לנוי, לאחיו, להוריו, לחברים. לא היה עובר יום ללא שיחות הטלפון הקבועות, לא היה עובר סוף שבוע ללא בילוי משותף. יוסי אהב לחיות טוב, תמיד דאג להישאר מעודכן, היה מוביל את המודה, בכל תחום, היה בעצמו מודל לחיקוי ואהב לראות אנשים שמחים, אהב לגרום להם לאושר. כאחד שכזה, היה דואג לכולם, בכל מצב, בכל שעה."

לנצח אחי

דמותו של יוסי קירמה ז"ל, תכונותיו ואופיו הייחודיים, יופיו הפנימי והחיצוני, נגעו לכל אדם בו פגש במהלך חייו, אך גם לאחר מותו. ביום בו אנחנו נפגשים קיבלו בני המשפחה הודעה, אחת מיני רבות, בה התבשרו כי עוד תינוק בישראל בא בבריתו של אברהם אבינו ונקרא על שמו של יקירם. וזה לא הכל. לבני המשפחה נודע כי בפורים האחרון היו ילדים שרצו להתחקות אחר דמותו וביקשו מהוריהם להתחפש ליוסי, לוחם היס"מ. במוסדות חינוך ומכינות קדם צבאיות ברחבי הארץ הועברו במרוצת חצי השנה האחרונה פעילויות לזכרו ולאור הערכים המזוהים עמו, יש גם כאלה שאף החליטו להתגייס בעקבותיו למשטרה ולנסות לעשות הכל בכדי לשרת ביס"מ. המשותף לכולם: מרביתם לא זכו להכיר את קירמה ז"ל עוד בחייו והתוודעו לדמותו רק לאחר פיגוע הירי הארור ההוא. ואלה רק פעולות ודרכי ההנצחה הבלתי רשמיות. 
"כשבוע וחצי לאחר שנהרג, החל מסע ההנצחה לזכרו של  יוסי וזה קרה כמעט מאליו, יחסית מהר, בעיקר ביוזמתם של אנשים שרצו להביע הזדהות ותמיכה שסחפו אותנו, כאלה שהעניקו להם כוחות", מספרים בני המשפחה, "אנשים מכל הארץ ומהעולם ששמעו על המקרה ביקשו להזכיר אותו ולהעביר הלאה את הקווים לדמותו ולגבורתו. בסך הכל, מרבית הפעילויות שעשינו עד היום, הכילו עשייה למען הקהילה והציבור, עם הרתמות מלאה מצד המשפחה המורחבת והחברים, והכל על מנת להמשיך את דרכו. יש סרטון שהפך לוויראלי, תחת הכותרת: 'אם לא תאכל, יבוא שוטר', בו רואים את יוסי וחבריו ליחידה מבקרים בחנוכה בבית ספר ומחלקים סופגניות לתלמידים. בחנוכה השנה, חודש וחצי בלבד לאחר מותו, התארגנו כמה קבוצות של חבריו מימי הלימודים ביסודי, של חבריו ליחידה ושל  בני משפחה, שביקרו בכמה בתי ספר, במבשרת ובירושלים וחילקו סופגניות, הפעם בלעדיו, הפעם לזכרו ועל מנת להמשיך את שרשרת הנתינה שאותה הוא התחיל והנחיל לנו."    
כאמור, הדוגמאות לפעולות ודרכי הנצחתו של יוסי הן רבות. החל ממסע אופנועים ארוך ומכובד, בשיתוף עם מועדון האופנוענים הישראלי ומשטרת מחוז ירושלים בו לקחו חלק רוכבים מכל רחבי הארץ, דרך הפנינג חגיגי וצבעוני בחנוכה ובפורים, ועד למקצי ריצות, האחד במרתון טבריה והשני כהכנה למרתון ירושלים, שהוקדשו לזכרו ועוד. 
"המטרה היא להעלות את הנושא לסדר היום, ששמו ונוכחותו של יוסי לא יחלוף ויעבור כאילו לא היה, בסופו של יום הוא הקריב את חייו למען כל אחד ואחת בארץ הזאת ואני חושבת שאם היו שואלים אותו, הוא היה מוכן לעשות זאת פעם נוספת", מציינת אלמנתו של יוסי, נוי. 
"אנחנו רוצים שיכירו את יוסי, שידעו מי היה האיש מאחורי המדים ומאחורי מעשה הגבורה", מוסיף עוזי, "אנחנו רוצים שיכירו את הנתינה האינסופית ואת אהבת החינם שהיו טמונות בו, אנחנו רוצים לדעת שהוא לא הלך סתם, אלא שהוא הצליח במותו לסחוף אחריו רבים וטובים, שילמדו ממנו, שילכו לאורו ובדרכו." 

עלתה גם המחשבה שכבן היישוב, יוסי יונצח באופן קבוע במבשרת? 

"בוודאי, בכמה דרכים. האחת היא ביוזמתה של מדריכת הכושר, מורן מור, שגם יזמה וליוותה את ריצת ההכנה למרתון ירושלים שקיימנו לזכרו של יוסי בחודש שעבר. הרעיון הוא לקיים בכל שנה, באופן קבוע מיני מרתון כאן בתחומי היישוב ושהמרתון יקרא כמובן על שמו וייערך לזכרו של יוסי. הדרך השנייה, איתה אנחנו ממש מתקדמים בימים אלה, היא הקמת אנדרטה קבועה לזכרו בתחומי מבשרת."
"זה המקום לציין ולהודות לכל מי שמלווה אותנו מאז היום ההוא ועד היום, מי שוודאי תמיד יהיו שם", מסכמת אתי, "לחברים ולבני המשפחה המדהימים שאיבדו את יוסי שלהם, ועדיין ממשיכים למלא בכל יום האת הבית ולא עוזבים אותנו לרגע. למשטרת ישראל, למשטרת ירושלים וכמובן ליס"מ ירושלים. למועצה המקומית ולראש המועצה, יורם שמעון, לכל מי שטרח להגיע הנה, ליצור אתנו קשר, לנחם, לנסות ולהתנחם בעצמו, לספר עוד ועוד אנקדוטות קטנות כגדולות על יוסי, לסייע בארגון והפקת אירועי ההנצחה. בלעדיהם, לא היינו יכולים לעשות הרבה ממה שנעשה כאן."

לחיות עם החלל 

אל היום השחור ההוא, בו הסתיימו החיים כפי שהכירו והתרגלו אליהם, מעדיפה האם, אתי, שלא לחזור. עוזי ושני בניהם, איציק וטל, מדברים על השתלשלות העניינים במעומעם. הם אומנם זוכרים היכן היו, מה לבשו ואת המילים בהם השתמשו המבשרים והמנחמים, אך מעדיפים דווקא להתרפק על הימים שקדמו לפיגוע. 
"עד כמה שזה ישמע הזוי, אבל אנחנו מרגישים שיוסי ידע שאלה ימיו האחרונים בעולם הזה", מספרים יחד עוזי, איציק וטל, "הוא סגר את כל החובות שהיו לו כלפי כל אחד, כך גם כלפינו."

כמו מה למשל?

"הוא רכש והעניק לנו, לאבא ולי מתנות לימי הולדת, שהבטיח ולא הספיק במועד", סיפר איציק, "הרבה פעמים הוא לקח לי מהארון פרטי לבוש, חולצות, מכנסיים או נעליים, ולא תמיד נהג להחזיר, מה שדי עצבן אותי וגרם לי להעיר לו על זה לא מעט. לאחר שנהרג, ביום הראשון של השבעה, הבחנתי בשקית שמונחת ליד דלת הכניסה לבית. פתחתי אותה וגיליתי בפנים את הבגדים שלי, אלה שדרשתי לקבל בחזרה. מה גרם לו להחזיר את זה? רק אלוקים יודע. וזה לא הכל. בשבת האחרונה שלנו יחד, יום לפני הפיגוע, נסענו לבלות יחד במרכז. במשך כל היום יוסי זהר וזרח בצורה יוצאת דופן ובדרך בלתי מוסברת. כאילו הוא ידע שהוא מיועד להיכנס לעולם שכולו טוב. והדוגמאות עוד ארוכות, גם אנחנו כנראה הרגשנו משהו בפנים, גם אנחנו כנראה ידענו שמשהו הולך לקרות, שצריך להיפרד. ביום שישי חרגתי ממנהגי הקבוע וחיכיתי לו עם האוכל, ביום רגיל לא היה סיכוי שזה יקרה. בבוקר הפיגוע משהו פנימי, הרגשה בלתי מוסברת, השאירה אותי בבית ולא נתנה לי לצאת לעבודה. התקשרתי לעובדים והודעתי להם שאני לא מרגיש כל כך טוב, שאני מתעכב, וזה היה לפני שקרה משהו."
"ואיך אפשר להסביר את זה שאני יצאתי לחופשת רגילה מהשירות הצבאי, חופשה של שבוע, בדיוק באותו היום של הפיגוע?", שואל בקול טל, האח הקטן.  
"בכלל, אנחנו מאמינים שקיבלנו למשך 29 שנים פיקדון ומתנה שנאלצנו להשיב", אומר עוזי, ואתי מוסיפה: "אני בטוחה שהוא ידע שהוא יהיה כאן למשך זמן קצוב, הרי הוא הספיק כל כך הרבה, אסף כל כך הרבה חברים, מכרים, אפילו מעריצים. תמיד הרגיש אחראי על האירועים וההתרחשויות, תמיד יזם, תמיד היה מופקד על המצב רוח של כולם."

מה חסר לכם במיוחד? 

"יוסי חסר, הכל ממנו חסר, כל מה שהיינו איתו ובזכותו חסר, מהחיוך הרחב והשובה ועד לתזוזה הכי קטנה", עונים הארבעה בלי להסס. "יוסי היה איש הסוד שלי, החבר שלי, כל מה שאבא וחבר יכול לבקש לעצמו", ממשיך עוזי, "הרי הסיטואציה הכי שכיחה שלנו, היא שאנחנו יושבים וצוחקים. הוא היה יושב אתנו, ואני הייתי מרגיש שיושבים פה 30 אנשים מרוב השמחה וההמולה. הוא מעולם לא צעק, אי אפשר היה לעצבן אותו בקלות, ואם כבר הוא היה מתעצבן, אז במקסימום הוא היה שותק. אלו גינונים שלו שחסרים לי יותר ויותר." 
"היינו יוצאים ארבעתנו לבלות יחד, אבא, יוסי, איציק ואני", מספר טל, "על אף הפרש הגילאים, שיחקנו יחד, שתינו יחד, חגגנו יחד, הכל היה ביחד. וזה לא נורמלי, אבל כזה יוסי היה, לא נורמלי. הוא היווה עבורנו הכל, בדיוק כמו כל דמות אח גדול, רק פי מאה."

עוד מעט תציינו את יום הזיכרון הראשון שלכם כמשפחה שכולה. 

"כמה אבסורד יש בזה", אומרת אתי ומסבירה, "במסגרת תפקידי הרי הייתי אמונה כל הזמן על ארגון והפקת טקסי יום הזיכרון, ועכשיו אני בצד השני. אבל כמו כל דבר בחצי השנה האחרונה, אנחנו חווים כעת הכל בפעם הראשונה. חיי השכול הם בית ספר, הרי שום דבר בחיים הנורמליים לא מכין אותך לזה. אני לא יודעת מה יהיה באותו היום, הרי מה ההבדל בין יום הזיכרון ובין יום רגיל?". 
"צפוי לנו לו"ז מאוד צפוף", מוסיף עוזי, "בערב נהיה בטקס שפותח את אירועי היום ביד לבנים בירושלים, משם נחזור למבשרת ונשתתף בטקס המרכזי ביישוב ומשם אנחנו עולים למשכן הכנסת. למחרת נהיה בהר הרצל. אני חושב שהדוגמא שממחישה את חוסר הניסיון שלנו, היא שהשבוע חזרתי הביתה עם הרבה בשר ל'על האש'. אתי שאלה אותי מה זה, בשביל מי ובשביל מה, ואני עניתי אוטומטית: 'בשביל יום העצמאות'. פתאום זה היכה בי, המעבר בין הזיכרון לעצמאות מעולם לא היה קשה יותר, וכעת שיוסי לא פה, מה כל זה שווה?".

מה הלאה? איך ממשיכים מכאן?    

"מאוד חשוב לנו שנוי, שהיא בתנו ואחותנו לכל דבר, בדיוק כמו שהיה לפני נפילתו של יוסי, תמשיך ותתקדם בחייה", מבהירים בני משפחת קירמה, "חשוב לנו שהיא תמשיך ותסיים את לימודיה, שהיא תגשים את עצמה, ולמעשה על אחריתנו לדאוג לה כמו שיוסי דאג לה. אנחנו סומכים עליה ובטוחים שהיא יודעת ומבינה את זה לבד, ושהיא אכן פועלת לכך. יותר מכל, אנחנו אוהבים אותה ורוצים רק טוב עבורה."
"אני מהיום הראשון אמרתי שאנחנו יותר מדי צעירים, כדי לחיות כל כך הרבה שנים עם החלל הזה, לסחוב עלינו את הכאב, הגעגוע והחוסר להמשך החיים. אם האסון הזה היה נופל עלינו בעוד עשרים שנה, משמע שהיו נותרות לנו פחות שנים לחיות עם זה. אבל זה לא המצב ועם זה צריך להתמודד. אני קיבלתי החלטה בשביל כולנו, שאנחנו קמים על הרגליים ומתחילים לנסות לשקם את עצמנו."
"הסיבה שאני ממשיכה לקום כל בוקר, להתנהל ולתפקד היא המשפחה שלי, עוזי, איציק וטל", מצהירה אתי, "חזרתי לעבוד ממש מיד אחרי השבעה, לא אפשרתי לעצמי לשבת בבית. החלטתי להתמסר לתפקיד החדש שקיבלתי, אבל עושה רושם שניתקתי קשר עם העולם הנורמלי, כי נראה לי שהחיים הנורמליים לא מבינים אותי."
"אנחנו לא נשברים לגורמים רק בגלל אבא", מסבירים איציק וטל, "הוא זה שחייב אותנו לחזור לעבודה מהר ככל האפשר, ובלעדיו אנחנו כלום. ללא התמיכה והדחיפה שלו היינו כולנו נמחקים לחלוטין. אני חזרתי לעבוד במספרה על אף הקושי וטל חזר לשירות הקרבי, למרות הכל."
"אם יוסי היה פה היום במקומי, הוא היה עושה בדיוק את אותו הדבר", מסביר עוזי, "הרי הכי קל זה לשבת במיטה, מבוקר עד לילה, ולבכות. אנחנו כמשפחה אחת בחרנו בדרך הקשה. לקום על הרגליים, ללכת לכל מקום שצריך, להראות כמו שצריך ולנסות להמשיך. יוסי הולך אתנו לכל מקום שאנחנו נמצאים בו. כולנו עונדים שרשראות זהות עם דמותו, איציק אף עשה קעקוע שלו על הזרוע והנוכחות שלו היא כמובן בעיקר בלב ובראש, בזיכרונות שמלווים וכמובן שגם בגעגוע."

אהבת נשמה 

הוא קרא לה 'נון', היא כינתה אותו 'יוס' | הם הכירו עוד בימי התיכון, יצאו במשך 12 שנים ובדיוק לפני שנה עמדו תחת החופה | שישה חודשים לאחר מכן, נרצח יוסי קירמה בפיגוע ירי | רגע לפני שהיא עולה על מטוס הביתה לחופשה מהלימודים בפורטוגל, מדברת אלמנתו עליו, על החיים לצידו ועל החיים בלעדיו    

בפסח הקרוב, לאחר חודש וחצי במהלכם הייתה בליסבון שבפורטוגל, תחזור נוי יעקובי קירמה הביתה, למבשרת ציון. שהותה מעבר לים תוכננה מראש, עוד בטרם התהפכו חייה, ולמעשה, בעלה המנוח, או איך שהיא מכנה אותו, יוס, היה שותף לתכנון הנסיעה. יעקובי קירמה (28) לומדת אדריכלות באקדמיה לאומנות ועיצוב, 'בצלאל', זאת השנה הרביעית מתוך מסלול בן חמש שנים. הנסיעה לפורטוגל היא לא בריחה מהמציאות, אלא חלק מתכנית חילופי סטודנטים, למשך שלושה וחצי חודשים, שהם למעשה סמסטר מלא. 
"זאת הייתה החלטה לא פשוטה לטוס, חוויתי התלבטויות מורכבות וחשש מאוד כבד", שיתפה יעקובי קירמה את 'זמן מבשרת' בעודה שוהה בליסבון, "העיר מדהימה, האנרגיות טובות והאנשים חמים אבל אין כמו הבית. אולי זה נשמע כמו קלישאה, אבל השפה, המשפחה והחברים, בסופו של יום את מבינה שאין להם תחליף. אנשים חושבים, 'איזה כיף לה', או שיש אמירות כמו, 'היא עשתה צעד חכם', בסופו של יום לא משנה איפה אהיה ולאן אברח, יש על הגב שלי תיק עם משקל כבד. אני לא השארתי את המחשבות בישראל, והכאב והחסר הולכים איתי ונמצאים איתי בכל מקום שבו אני נמצאת. להיפך, כשאני נמצאת בבית עם המשפחה והחברים יש לי מעטפת הגנה, כאן אני לבד ואני צריכה להתמודד עם עצמי, ומיותר לציין שזה לא פשוט. אני חווה הרבה לילות של בכי ועצב. אך זאת הזדמנות נפלאה ובגלל זה החלטתי לאחוז בה בשתי ידיים, ולנסות להפיק ממנה את המרב."
בכלל, ההחלטה להמשיך בלימודים לאחר נפילתו של יוסי, היא החלטה לא פשוטה.
"ההחלטה להמשיך ללמוד ולא לעשות הפסקה, נבעה מתוך המחשבה על מה יוסי היה רוצה בשבילי, הוא תמיד תמך בי, בכל מה שקשור ללימודים, הוא היה הראשון לעזור ולתמוך. תמיד היה גאה בי. לפעמים הוא היה קם לעבודה בחמש בבוקר, רואה אותי עוד בסלון משרטטת ושואל אותי: 'נון, מה עבדת כל הלילה? לא הלכת לישון?'. הוא היה ממש מעריך וגאה בי על העבודה הקשה וההשקעה. הוא היה עושה המון דברים כדי להקל עליי כמה שיותר, וכדי שאתעסק רק בלימודים ולהגיע להישגים גבוהים."       

יוס ונון

נוי ויוסי קירמה הכירו לראשונה כאשר היו תלמידים בתיכון 'הראל'. היא הייתה אז בכיתה י', הוא בכיתה י"ב. בני הזוג יצאו יחד במשך לא פחות מ-12 שנים ולפני כשנה, ב-16 באפריל 2016, עמדו יחד תחת החופה. חצי שנה לאחר מכן, נרצח יוסי. "יוס ואני למעשה גדלנו יחד, התעצבנו ובנינו את האופי שלנו, הושפענו ולמדנו אחד מהשנייה", תיארה יעקובי קירמה, "החתונה שלנו הייתה אירוע ענק, 800 אורחים, הר געש של אהבה ושמחה. זה היה פשוט מטורף. האמת שיוס היה אחראי על רוב ההפקה, הרי כל מה שהוא עשה, הוא ידע לעשות בענק."
ספרי לנו מעט על יוסי שלך, הבעל, החבר והשותף. 
"יוסי ואני כאמור הכרנו בגיל צעיר, ואני הכרתי בחור רגיש ואמיתי, שנון ומצחיק. מוקף בחברים, חבר של כולם. עבורי הוא היה קודם כל החבר הכי טוב שלי, תמיד ידע להגיד מילה טובה, את המילה הנכונה, להרים ולעודד. אני יכולה לומר בלי להסס שהוא אהב אותי אהבת נשמה. הוא אהב אותי ללא תנאי, וללא גבול. הוא היה גבר אמיתי, אחד כזה שנותן את מלוא תחושת הביטחון בכל זמן ושעה, ועם זאת יודע להיות הכי רגיש שצריך. הוא לא פחד להראות את גודל ועוצמת האהבה שלו, תמיד ידע לפרגן ולכוון את הקשר שלנו למקומות טובים. יש בי הרבה ממנו ואני שמחה על כך, אני לא חושבת שאני מכירה מישהו יותר מבריק ממנו. החשיבה שלו הייתה שונה, הוא תמיד היה רואה כבר את נקודת הסיום, ואז בודק אפשרויות להגיע אליה בצורה הכי נכונה, כאילו אין מצב שלא משיגים את המטרה."
כמו לכל זוג צעיר בתחילת דרכו, ליוסי ז"ל ונוי היו תכניות, חלומות ותקוות לעתיד. הכל עמד על הפרק, החל מבית, משפחה וילדים, עד לקריירה ענפה ומפוארת. תכניות פשוטות ובנאליות, בה היא תיאלץ להמשיך לבדה.   
"את אומרת לבד, אני אומרת לך שאני לעד אמשיך איתו יחד", היא מדגישה, "אולי פיזית אני לא רואה אותו, אבל אני בטוחה ומרגישה שהוא איתי וילווה אותי בכל צעד ושלב בחיים. אעשה כול דבר על הצד הטוב ביותר, בענק, כמו שהוא לימד אותי, בתקווה שהוא גאה בי. וכמו שהוא תמך בי ודאג לי בחייו, אני יודעת ובטוחה שהוא לא יעזוב וירפה עד שאמצא את מקום מבטחי. לא סתם אני חוזרת ואומרת שיש לי מלאך שומר עד סוף ימי חיי."

"אמשיך בדרכו"

בשיחות עם בני המשפחות השכולות, וותיקים או חדשים, קשה שלא לעסוק ולדבר על מה שנתפס כקלישאות. הזמן שעתיד להקהות את האבל, או שלא, ההפנמה וההשלמה עם גזירת הגורל ועוד ועוד. הקושי גובר, עת בני המשפחה פוסלים את המשפטים הנדושים ומטיחים את המציאות, נטולת הסיסמאות בפרצוף. כשמדברים על כך עם יעקובי קירמה, היא מסבירה את הלך הרוח בצורה המיטבית ביותר. דוגמא לכך היא תשובה לשאלה, 'האם נפל לך כבר האסימון, שיוסי אינינו עוד'?  
"בשביל להאריך את השיחה, את כל הזמן צריכה להוסיף עוד אסימון. אז כל פעם נופל עוד אסימון ועוד אסימון, ולאט לאט מתחילים להבין עוד דבר, ועוד קצת", היא מסבירה, "לרוב אין תשובות לכל השאלות, ובטח לא לשאלות כמו איך זה קרה לנו, או למה זה קרה לנו. לאחרונה הבנתי שלא ניתן לתפוס את הכול במלואו. הזמן בנוי מרגעים, אני קוראת לזה נקודות זמן. חלק ועוד חלק, ולאט לאט משלימים את הפאזל, או לפחות מנסים."
 

הזמן? באמת משנה משהו? 
"הזמן הוא פקטור רציני, לטוב ולרע. לעצור את החיים ואת הזמן לא ניתן, גם אם מאוד הייתי רוצה לשחק עם הזמן, להחזיר אחורה וקדימה. אם היינו יכולים אני חושבת שלכל אחד היה איזה רגע שהוא היה רוצה למחוק, לשנות או להחזיר אליו. נהר החיים סוחף אותנו, אין לנו שליטה והזמן שלנו קצוב בעולם הזה. כל שנשאר הוא רק לבחור מה לעשות עם הזמן שנותר לנו. ואם את שואלת אותי מה אני מתכוונת לעשות עם הזמן שנותר? אין לי כרגע רשימת מטלות. בשיר 'ימי התום', יש משפט: 'זמן שנשאר, ואין רחמים. אין לי שום חרטות או תקוות לעצמי, זהו כל מה שיש'. אז אמשיך בדרכי ובדרכו. אשתדל להיות כמה שיותר טובה לסביבה שלי ולנסות לתרום כמה שיותר לעולם. אני חושבת שאדם שעושה למען האחר מתמלא וממלא את עצמו, טוב לו יותר עם עצמו והוא הופך שלם יותר."
 

מתי הכי קשה לך? 
"בחגים ובאירועים מיוחדים, כמו פורים או באירועים שיש כחלק ממסע ההנצחה, מאוד קשה לי להיות רחוקה ולא להיות נוכחת. בפסח אני חוזרת להיות עם המשפחה קצת, כי באמת הגעגוע כבר מאוד קשה, אני כבר מתחילה להרגיש את החנק בגרון וחייבת קצת חיבוקים מהמשפחה והחברים. אני מודה על כך שיש לי משפחה כל כך חמה ותומכת וחברים שהם חממה ומעטפת של אהבה."
 

הזכרת את המשפחה. מה תאחלי להם, לכם, להמשך? 
"אבקש בשבילם כוחות נפשיים, לחיות עם הכאב שבלב ובנשמה. לא לאבד תקווה, אמונה ואחיזה בחיים. עוזי ואתי הם הוריי הנוספים מזה שנים, ואיציק וטל הם אחיי לכל דבר. גדלתי איתם מגיל מאוד צעיר, ראיתי אותם גדלים והופכים לבחורים. אני מאחלת לנו שנישאר תמיד מאוחדים וחזקים יחד. בדיוק כמו שיוסי דאג לעשות. שנדע רק שמחות ורגעים קטנים של אושר."
 

לסיום, מה יוסי ז"ל היה אומר על כל זה? 
"מה יוס היה אומר על כל זה? הייתי רוצה להאמין שטוב לו, שהוא יודע את גודל האסון שהוא מנע, שבסופו של דבר הוא מסופק מהעובדה שהוא הקריב את חייו למען המון אנשים, ביצע את עבודתו בצורה הטובה ביותר, ובמותו נגע בליבם של אלפי אנשים."
 

זיכרון משותף

חברו הקרוב של יוסי קירמה פתח לזכרו עמוד פייסבוק, כשבוע לאחר הפיגוע | המטרה: "שדמותו לא תעלם מן העולם"

אחת מהדרכים להנצחתו של יוסי קירמה ז"ל, היא ניהול עמוד פייסבוק פעיל לזכרו. העמוד, 'זוכרים תמיד את יוסי קירמה הי"ד', הוקם ומנוהל בידי בן משפחה וחבר קרוב של יוסי, עידן דוד, שהחליט להקים אותו לאחר שהבין עד כמה נסיבות מותו הטרגיות והחלל העצום שהותיר אחריו, נגעו באנשים במבשרת, בארץ וברחבי העולם כולו. דוד הוא בן דודה של נוי, אלמנתו של יוסי, שבמרוצת השנים הפך לאחד מחבריו הקרובים.  
"בן דוד נשמע משהו רחוק, אבל לא במקרה הזה", סיפר השבוע עידן דוד והסביר, "נוי ואני חברים טובים מאוד, וכך גם נוצרה החברות ביני ובין יוסי ומשפחתו. היינו נפגשים כמה פעמים בשבוע ובדרך כלל,  את סופי השבוע היינו חותמים בישיבה משותפת בבית הוריו של יוסי. חברות אמת שבה ידענו הכל אחד על השני, ותמיד היינו כעזר זה לזה. ביום האסון נשבר לי הלב. כשבישרו לי את הנורא מכל, לא האמנתי למשמע אוזני ולמעשה, עד עכשיו אני לא מעכל. יוסי ז"ל היה בן אדם טוב, שמח ומעורר השראה, כזה שאתה רוצה רק ללמוד ממנו ולרצות להיות בחברתו. לא האמנתי איך אדם כמוהו נלקח מן העולם.

מה הביא אותך לפתוח את עמוד ההנצחה?

"את 'זוכרים תמיד את יוסי קירמה הי'ד', פתחתי כשבוע לאחר נפילתו, מכמה סיבות. תחילה, באותם הימים, בכל פעם שפתחתי את הפייסבוק שלי, כל הפיד היה מלא באין סוף פוסטים, תמונות וכתבות על יוסי. אנשים קיבלו את הבשורה על הפיגוע ותוצאותיו בהלם מוחלט, בטח מי שהכיר אותו, אך גם אנשים שלא וזה היה יוצא דופן. בכל פעם שנכנסתי לפייסבוק, ראיתי מול עיני רק דברים שקשורים ליוסי, כמויות של פוסטים מרגשים עד דמעות ועשרות תמונות שלו, שאנשים שיתפו. לא רציתי שזה ילך לאיבוד, רציתי שזה ישאר לנצח, לכן פתחתי עמוד רשמי שירכז את הכל, כך שאנשים יוכלו להיכנס בכל עת לקרוא ולזכור. אגב, לא את הכל הצלחתי להכניס. יש עוד ועוד פוסטים מאותם הימים הנוראים, כשלא הייתי בפוקוס ושמתגלים לעיני רק עכשיו. אני מעלה באופן שוטף כל מה שקשור אליו ולהנצחתו, דואג לעדכן בכל מה שרלוונטי, לצלם את אירועי ההנצחה הקשורים אליו, מפיץ את כל מה שנאמר במדיה ומשתף את הפוסטים שכותבים עליו. כמובן שאני גם משתמש בתמונות הארכיון העצום שיש ליוסי ז"ל, מכל מהלך החיים. הסיבה השנייה והעיקרית היא ההנצחה. חשוב לי מאוד שאנשים יזכרו את יוסי תמיד, ושדמותו לא תעלם מן העולם. פייסבוק זאת במה שכולם נמצאים בה, כל היום, וזאת פלטפורמה נפלאה המאפשרת לי להפיח חיים בדמותו. אני מקווה שאני עושה עבודה טובה, כי משהו בתוכי תמיד אומר לי שאם יוסי היה יודע, הוא היה רוצה שאני אעשה ואהיה אחראי לזה. אני אעשה כל שביכולתי על מנת לשמר את דמותו והזיכרון שלו. מגיע לו."

תגובות

captcha
הקלד את המספרים שאתה רואה בתמונה: