יום רביעי, 19 בספטמבר 2018, י' תשרי ה' תשע"ט
לפרסום חייגו: 054-430-0186

מגזין במבשרת ציון

עם אחד, סיפור אחד

הוא החל לחקור את המלחמה הנוראה ההיא כבר בגיל צעיר | לאורך כל ילדותו שמע את הסיפורים ואת העדויות מפי הוריו, שניצלו מהתופת, ולפני כשלושה עשורים טס לראשונה לפולין, שם סגר מספר מעגלים הקשורים בקורות משפחתו | הוא כתב בנושא ספרים, הקים את עמותת 'לפיד' וכיום הוא משמש כיו"ר עמותת 'עמך' המעניקה תמיכה נפשית לניצולי השואה | ראיון מיוחד עם עו"ד אריה ברנע, תושב מבשרת ציון, שלא מתבייש לומר בקול: "עשינו מעט מאוד, פחות עסקנו בשאלה מה אנחנו צריכים ללמוד מהשואה על החברה שלנו"

פורסם בתאריך:


נכתב על ידי

נטע צלמרו-כהן

netac1991@gmail.com

בביקורו הראשון בפולין לפני כ-32 שנים סגר עו"ד אריה ברנע, תושב מבשרת ציון, חוקר השואה ובן לניצולי השואה רעיה וישראל וברמן, את אחד המעגלים המרכזיים בחייו. 
"כל ימיה חזרה וסיפרה לי אימי ז"ל את הסיפור של המחנכת שלה מכיתה א', פולניה נוצרייה, בשם אירנה", מעיד השבוע ברנע בראיון עם 'זמן מבשרת'. "היא זכרה לפרטי פרטים את המורה המרשימה הזו. לאחר שאימי עלתה לישראל, היא שלחה לאותה מורה מכתב מהארץ והמורה השיבה לה כי היא רוצה לדעת אם היא מתגעגעת למשהו בפולין. אימי אמרה לה שכן, לכמה חברים וגם אליה, למורה, וגם לעלי השלכת בסתיו. המורה שלחה לה שני עלים בתוך מעטפה. הן המשיכו להתכתב ולאחר שנולדתי, אימי סיפרה לה שהיא בחרה לקראו לי על שמו של דודי, אח של אימי, שנרצח בשואה, אותו גם המורה הכירה, והיא הסבירה לה שאריה זה גדול ותינוק הוא קטן, לכן החליטו ששם החיבה יהיה אריק. מאז חלפו 32 שנים, ובמסע הראשון שלי לפולין, אבי שליווה את המשלחת, לא התייאש והחליט למצוא  את המורה אירנה. מצאנו אותה בעיירה, זקנה מאוד עם רגל שבורה בגבס. היא לא הבינה מי אנחנו, ומה אנחנו רוצים, אבי ניסה לשחזר חוויות, אבל היא לא הגיבה. עד שקמנו ללכת, ואז היא הצביעה עליי- ואמרה 'אריק'. באותו רגע היא זיהתה אותי והבינה מי אנחנו. בהמשך, היא ביקשה מאבי שיוציא מחרוזת מהארון, אותה מחרוזת ייצוגית שהיא ענתה כל אותה שנת לימודים, ושאימי זכרה".
עו"ד ברנע, חוקר השואה, מנהל בית הספר 'קריית חינוך' בעמק חפר ויו"ר עמותת 'עמך' המעניקה תמיכה נפשית וחברתית לניצולי השואה, מתגורר במבשרת ציון מזה כעשור. בעברו, ניהל את בית הספר 'דנמרק' בירושלים, 'גימנסיה' הרצליה, ואת התיכון האזורי בבאר טוביה, והיה יו"ר פעיל של תנועת 'לפיד' להנחלת לקחי השואה במשך כמעט שמונה שנים. בנוסף, משמש ברנע כמרצה באוניברסיטה העברית בירושלים לקורס שואה ומשפט. במקביל לכל אלה, כתב שלושה ספרים, שניים מתוכם עוסקים ביהדות בשואה, והשלישי בתחום החינוך.
"אני יודע שמכל הנושאים שעסקתי ואעסוק בהם בעתיד, נושא השואה הוא היחיד שלא בחרתי בו, אבל אני גם לא יכול להתנתק ממנו", אומר ברנע על עיסוקו בעולם ממנו ברחו וניצלו הוריו. "אני דוגל באחריות אישית וההחלטות שלי הן שלי - חוץ מהנושא הזה. שגם כשניסיתי להתעלם ממנו לא הצלחתי, ברמה האישית והרגשית זה נושא מוביל לאורך  כל החיים".

אדם לאדם אדם

הוריו של אריה ברנע, רעיה וישראל וברמן, נולדו בעיירה לוברטוב, שמנתה בשיאה כ-5,000 יהודים, וכמעט כולם נספו בשואה. מתוך בני משפחתם, שמנו כ-50 איש, נרצחו 45, רובם כקורבנות במחנות 'סוביבור' ו'בלזץ'. 
"אבי היה בן 21 והוא לקח על שכמו את הוריו ואת אחותו וארגן בריחה לברית המועצות, כמו עוד רבע מיליון יהודים מפולין. לאחר המלחמה הם חזרו לעיירה, שם גילו כי לא נותר אף אחד מלבדם. בהמשך, הוריי התחתנו ליד מיטתה של סבתי, אימו של אבי שחלתה מאוד מכל המסלול הקשה מברית המועצות ונפטרה". 
לפני 22 שנים, במלאות 50 שנה מאותו יום, ערך ברנע יחד עם אשתו מסיבת הפתעה להוריו לרגל יובל לנישואיהם, אליה הזמין את כל מי שנשאר אז מחבריהם הקרובים, כולל חברה אחת שבאה במיוחד מאמריקה. "אימי אמרה שזו הייתה החתונה שלהם", הוא מספר. 
"אימי הייתה בת 16 כשפרצה המלחמה, כאמור היה לה אח צעיר ממנה בשלוש שנים, ששמו היה אריה, ועל שמו אני קרוי", הוא מוסיף. "באפריל ובאוקטובר 1942, בשני משלוחים, גורשו היהודים למוות. סבי, היה מתנדב בוועדה הסוציאלית של מועצת היהודים, וכל בעלי התפקידים צוו להישאר בבניין של המועצה כדי למנוע מנהיגות שלילית. הם לא ידעו למה נשארו באותו בניין, ובסופו של דבר גרשו אותם לאותם יעדים כמו השאר. תוך כדי הליכה, סבי החליט לפצל את המשפחה: סבתי ודודי המשיכו ללכת, סבי, אימי וחבר של סבי ברחו בלילה והגיעו לידיד של סבי, ראש כפר נוצרי, שלאחר התייעצות איתו החליטו להסתתר אצל אחד האיכרים בכפר למרות התנגדויות אשתו, הם התחבאו באסם של אותו איכר, בבור שחפר באדמה, אותו מילא בקרש וקש, ומעליו העמיד את הסוס שלו. שם, שהו במשך שנה ותשעה חודשים. 
"ידענו שיש לאותו איכר ילד שמן הסתם גדל, ובשנת 1989 כשהייתי בפולין לראשונה, הגעתי למקום המסתור בכפר בו הסתתרה אימי, מצאתי את הבור, וצילמנו בו סרט. מצאנו את אלמנת הבן והנכדה של האיכר, וזו הייתה סגירת מעגל אחת".
עם חלוף השנים, ולאחר שעבר לנהל את בית הספר בבאר טוביה, סגר ברנע מעגל נוסף. 
"הגיעה ארצה קבוצה של פליטים מדרפור בדרום סודן שקיבלו אישור לחיות בישראל", הוא נזכר. "לכולם הייתה עבודה, למעט מבוגר אחד שהיה גם פצוע כתוצאה מהדרך והקרבות, והסכנה הייתה שיגורש בגלל שאין לו עבודה. הסיפור הגיע אליי דרך אמא של אחד התלמידים ולאחר שהסתבר שהמקצוע שלו היה מורה לאנגלית, יצרנו עבורו משרה. הוא לימד במשך שנה שלמה כמורה עזר עד שמצא עבודה אחרת. בשיחת ההכרות איתו, הוא שאל אותי האם יש קשר בין הרצון שלנו לעזור להם לבין השואה. אמרתי לו שהתשובה היא גם כן וגם לא. לא, מפני שצריך לעזור לאנשים כי זו חובתנו המוסרית, וכן, מפני שהעובדה שאנחנו נרדפנו מניעה אותנו לפעמים לעזור לאנשים אחרים. סיפרתי לו על האיכר שהציל את אימי, ורק בסוף הפגישה שאלתי לשמו- הוא אמר לי ששמו אדם, כשמו של האיכר".

היום שאחרי פטירת השריד האחרון

ברנע נולד לעולם בו זיכרונות השואה הן חלק מחוויות ילדותו, והוא לא יכול היה להתנתק מהם, כך שגם ללא רצונו החד משמעי, עסק ועודנו עוסק בתחום רבות. כחלק מעיסוקיו בתחום, הקים ברנע בשנת 1986 את תנועת 'לפיד' – התנועה להנחלת לקחי השואה. 
"תנועת 'לפיד' הייתה תוצאה של הצעה שלי לאנשים שעסקו בנושא השואה כמוני, חלקם ניצולים, וכמעט כל הניצולים שהתחילו את זה איתנו כמעט ואינם. בהמשך, החלטנו לצרף גם אנשים שהם דור שני לשואה כמוני וגם אנשים שאין להם קשר משפחתי לשואה. הרעיון היה להקים ארגון שיעשה מה ששאר המוסדות שעסקו בנושא השואה לא עשו: פיתח מחשבה ולמסור מסרים לציבור דרך הסברה וחינוך בבתי הספר מסרים שקשורים ונכללים בתוך משמעות השואה לדורנו, לפי דעתנו. גיבשנו עקרונות וקיימנו יותר מאלף הרצאות וימי עיון, יותר מחציים במסגרת הצבאית. זה היה קול ייחודי. הינו 700 חברי עמותה, שישבה בירושלים ופעלה בכל הארץ. נעשתה עבודה ייחודית בזמנו. אותם ניצולים שעוד חיים מגיעים להרצאות ומציגים את עצמכם כבני תנועת 'לפיד', למרות שאינה קיימת היום, בגלל שזה היה קול מיוחד".

ואיך הגעת משם לעמותת עמך?
"הכרתי את 'עמך' דרך חברים. מידי פעם עשינו פעילות מיוחדות משותפת לשתי העמותות, והקשר התקיים כל השנים בטמפרטורה נמוכה. לפני 11 שנה, פנו אלי ראשי הארגון וביקשו שאעמוד בראשו, וזו חוויה מיוחדת. המשימה כאן היא לעזור לניצולי שואה בתחום הנפשי והחברתי. ארגון 'עמך' מונה 20 אלף ניצולים, בעל תקציב שנתי של 72 מיליון שקלים, שרובו מגיע מהמדינה. גם אם הינו יכולים לקבל את אותו סכום ממקום אחר, הייתי מעדיף שהמדינה תעשה את זה כי זה מסר מוסרי לניצולים".
שם העמותה, 'עמך', הוא לא חלילה ממובן של זלזול כמו הסלנג העממי, אלא שהוא נושא עימו ומספר את סיפורם של יהודי פולין, סיפור, שגם אביו של ברנע, כך הוא מספר, חווה לפני שעלה ארצה. 
"כאשר יהודי פולין חזרו מברית המועצות לביתם ולא מצאו אף אחד, הם עברו מהעיירה לעיר הגדולה הסמוכה כדי לראות אם ישנם עוד יהודים חיים. בפולין שררה אז אווירה אנטישמית מובהקת, ויהודים חששו להזדהות כיהודים ברחוב ולכן גם לא רצו לשאול אחד שנראה יהודי, האם הוא יהודי. מה שהם עשו זה לקחת את הביטוי 'עמך ישראל' מהתפילה שכל יהודי מכיר. ולשאול ברחוב 'עמך'? אם הוא יהודי הוא הבין את השאלה. זה קרה לאבי, הוא שאל אדם שנראה לו יהודי, הוא אישר לו והם התחבקו ובכו למרות שלא הכירו זה את זה". השם 'עמך' הוא הברקה של מייסד העמותה, ניצול שואה מהולנד בשם קלפטר ששמע את הסיפור מחבריו מפולין, והחליט שזה הכיוון הנכון וזה המסר לניצולים שאנחנו משלהם ורוצים לעזור להם".
כאב לילדים וכמנהל בית ספר, כיצד אתה חושב שאפשר ונכון להשאיר את זכר השואה לאורך השנים?
"בכל יום הולכים לעולמם בערך כ-40 ניצולי שואה בישראל ולמרבה הצער הדור הבא לא יכיר את הניצולים בכלל. אני חושב שישנם שני ממדים שקשורים לזיכרון כפי שיהיה בעוד כשני עשורים. ממד אחד הוא הקשר הרגשי: האמצעים הטכנולוגים הקיימים יאפשרו לנו לגעת בסיפורים של הניצולים, לראות את הראיונות, את הסרטים התיעודיים והעלילתיים גם אחרי לכתם. צריך להגדיר שאני מלא ספקות לגבי היכולות של בני הדור השני להחליף ניצולים במתן עדות כי אנחנו לא חווינו את החוויות ההן. חווינו את ירושלים ואת תל אביב ויש הבדל בין המצבים, אבל זה כשר לגמרי שנספר את הסיפור. אני חושב שמעבר לחוויה האישית והרגשית דרך סיפורי הניצולים, אנחנו צריכים לעשות עוד פעולה אחת: לשאול מה רלוונטי לדור הזה? איך משמעות השואה רלוונטית לחיים של כל אחד מאתנו, מה אנחנו יכולים לקחת ממנה, איך אוכל להיות אדם טוב יותר או חכם יותר והשאלה הזו היא נצחית. אנחנו מוצאים משמעות ביציאת מצרים, אז בוודאי באירוע בן 80 שנה. אני חושש שבתחום הזה עשינו מעט מאוד. פחות מידי עסקנו בשאלה מה אנחנו צריכים ללמוד מהשואה על החברה שלנו. התשובה שאנחנו צריכים לשמור פיזית על המדינה, היא נכונה אבל לא מספיקה. מה היחס שלנו לבני אדם סובלים בישראל ובעולם הגדול זו שאלת המפתח, ואיזה כוח נפשי אני יכול לגייס במהלך חיי כדי להתמודד עם קשיים שלי, כשאני זוכר מה חוו אבותיי לפני 80 שנה, גם זו שאלת מפתח שתהיה בתוקף גם בעוד עשרות שנים".


חוויה מתקנת

היא הוקמה לפני 30 שנה, כיום קיימים תחתיה 15 מרכזים בכל רחבי הארץ ופועלים במסגרתה למעלה מ-1,000 מתנדבים המעניקים 235,000 שעות טיפול, תמיכה וחברה לניצולים | מה שצריך לדעת על עמותת 'עמך'

עמותת 'עמך', היא המרכז הישראלי לתמיכה נפשית וחברתית בניצולי שואה ובדור השני, ללא מטרות רווח. הצוות המקצועי והמסור של 'עמך' מעניק מענה לכ-20,000 ניצולי השואה ובני משפחותיהם ולמעשה מדובר בגוף הגדול והמוביל בישראל בתחום. 
במסגרת העמותה פועלים 15 מרכזים ברחבי הארץ מנהריה בצפון ועד לבאר שבע ושדרות בדרום, המעניקים 235,000 שעות טיפול ותמיכה, מתוכן 65,000 שעות טיפול בשנה בבתי הניצולים המוגבלים פיזית, שאינם יכולים להתנייד ולהגיע למרכזי העמותה. שירות נוסף שמוענק על ידי 1,000 המתנדבים של העמותה הוא ביקור בבתי הניצולים על מנת להפיג את בדידותם. 
'עמך', מילת הצופן שסייעה ליהודים נרדפים לזהות את בני עמם בתקופת השואה ולזכות בסיוע חיוני, מייצגת מזה שלשה עשורים מערכת מקצועית ענפה, המעניקה טיפול נפשי ותמיכה חברתית למתמודדים עם זיכרונות השואה ומצבי מצוקה נוספים. 
הארגון, הוקם לפני 30 שנים על ידי ניצולי שואה על מנת לאפשר לניצולים ליהנות שתמיכה נפשית לה הם היו זקוקים, מאחר והשירותים הללו לא נתמכו בזמנו על ידי גורמים ממשלתיים. את הכסף להקמת הארגון והמימון של פעילותו סיפקו בתחילה גופים אירופיים, ובהמשך על גם ידי הקרן לרווחת ניצולי השואה.
ב'עמך' דוגלים בהענקת איכות חיים לניצולי השואה, מתוך תפיסה כי לאורך שנות חייהם הם חוו קשיים רבים ועל-כן, מגיעה להם חווית חיים מלאה ואיכותית, מלאת רצון לחגוג ולשמוח. 
מועדוני 'עמך' מספקים לאורך כל השנה בית חם ומגוון רחב של שירותים לתמיכה נפשית לניצולים והם מהווים מוקד חברתי ותרבותי, כאשר הניצולים מקיימים בהם קבוצות שירה ותאטרון וחוגגים ביחד את חגי ומועדי ישראל.

תגובות

captcha
הקלד את המספרים שאתה רואה בתמונה: