יום ראשון, 16 ביוני 2019, י"ג סיון ה' תשע"ט
לפרסום חייגו: 054-430-0186

דעות במבשרת ציון

על חמלה ואנושיות

זיכרונות ממילואים ברצועת עזה: תיק ובו 'כלי משחית', על תגובת אב להענקת ממתקים לילדו והמחשבות הנוגות שבעקבותיהם

פורסם בתאריך:


נכתב על ידי

יעקב יעקב

נוסיראת בעזה. מחנה פליטים. אני במילואים. מחננו העשוי מאהלים עומד בעיבורו של המקום, נושק את בתיו. שער גבוה ורחב הנטוי מעל לכביש הנכנס אל מחנה הפליטים, שבראשו מתנוססות לתפארה המלים: "ברוכים הבאים לנוסיארת" מקדם את פני, ואת פניהם של הבאים אל תוכו. 
ההתקוממות הייתה אז בראשיתה. עיניים רושפות שנאה. פנים זעומות ואבן קטנה על רכב ישראלי נוסע. 
ישבנו ביניהם פרזות. ישבנו בטח. מחננו, מחנה האוהלים נעדר אפילו גדר תיל מתולתלת וקוצנית. משימתנו הייתה לפטרל במחנה, לשמור על השקט, ולהעמיד מחסומים לבדיקות. אני מוניתי לשמש כמפקד המחסום וכתצפיתן. שם אירעו הדברים שאני מבקש לספרם. מעשים נעדרי חמלה ותבונה. מעשים של טפשים רדופי שנאה.
בוקר שקט. כוס קפה ביד ונשק על הכתף. צועד מתונות אל הבית בן שתי הקומות המשקיף על אהלינו, שעל גגו עמדת התצפית שלנו. נכנס אל תוך הבית פנימה על מנת לעלות במדרגות הפנימיות המוליכות לגג. לעולם לא אשכח את המועקה ואת הרגשת האשמה שהציפה את לבי על  "הזכות" שנטלתי לעצמי להרוס אל תוך עולמה הפרטי של המשפחה הזאת. בלבי עלתה המחשבה: "ומה, אם היו עושים לך כזאת בביתך?!"
מתוך מבוכה ותחושת אשמה סיננתי את המלים: סבח-אל-כיר (בוקר טוב) אל עבר האם וילדיה הקטנים. אמרתי ועליתי נחפז לגג. המחנה נוסיראת היה שקט. מחננו - מחנה ישראל ישב בטח.
לאחר שעה קצרה שמעתי קולות צעדים במעלה גרם המדרגות. נדרכתי. לגג עלתה האם ובתה. שאלה בערבית אם אני מדבר ערבית. השיבותי 'הן'. ראיתי חיוך כבוש על שפתותיה. אמרה לי: אני מבקשת ממך שתשמור לנו על הבית, שלא יכנסו לתוכו אנשים. בבית ישאר הבן הקטן שלנו. אני הולכת עם האחרים לשוק ולמשפחה. אמרתי לה: לכי לשלום. אני מבטיח לשמור על הבית וגם על בנך הקטן. אמרתי ותחושת אושר הציפתני. 
משהלכה האם קראתי לילד. עלה מפוחד ומהוסס. קרבתי אליו ונתתי לו מלוא החופן סוכריות וממתקים שמלאו את כיסיי להפיג את שעמומי. לקחם בשמחה וירד.
בבוקר היום שלמחרת סבבתי בין האוהלים ועיני צדה את הילד ההוא. קראתי לו אך הוא התעלם ממני. הדבר הגביר את סקרנותי. קראתי לו בחן ובנעימות פעם ועוד פעם עד שניאות ובא. ראיתי תוגה וכאב על פניו.
לאחר מאמצים לדובב אותו גילה לי את סוד עצבונו. סיפר שאביו היכה אותו נמרצות על שנטל מידי, מידיו של חיל יהודי סוכריות. בכיתי בלבי פנימה על אשר גרמתי לילד.
שעת בוקר ואני נקרא להגיע בדחיפות למחסום. מספרים לי ש"צדו" מחבל. ירדתי לראותו ולקבוע את גורלו. החייל "הגיבור" סיפר לי בהתלהבות שבבדיקה שעשה בתיקו של המחבל הוא מצא פטיש ואיזמל ועוד מיני כלי משחית שכאלה. בקשתי להביאו אלי. הוא היה כבן שבעים שנה. שאלתיו מיהו ולאן מועדות פניו? אמר: אני בנאי, ואלה כלי עבודתי. החזרתי לו את "כלי המשחית" ושלחתיו לדרכו במאור פנים ובהתנצלות.
קראתי לחייל "הגיבור" לצד ואמרתי לו (ואני זוכר זאת מילה במילה) "אם תעשה שוב כמעשה הזה אני אירה ברקתך". אמרתי, והלכתי לאהלי לנוח כשבראשי הרבה מחשבות נוגות.

תגובות

captcha
הקלד את המספרים שאתה רואה בתמונה: