יום שלישי, 29 בספטמבר 2020, י"א תשרי ה' תשפ"א
לפרסום חייגו: 054-430-0186

דעות במבשרת ציון

סיפורי מרפאה: חלק ראשון

המרפאה שכנה בתוך צריף עץ ירוק, שעלו אליו במדרגות עץ. רצפתה הייתה מרובבת בכתמי אדום, כחול וירוק - כאותם ציורים מופשטים התלויים במוזיאונים...

פורסם בתאריך:


נכתב על ידי

יעקב יעקב

היום הלכתי למרפאה במעוז להשיח עם המופקדים על בריאותי, ללמוד מי אני ומה אני. ללמוד האם קומתי הולמת את משקל גופי. האם עיני צלולות דיין לראות את יופיו של העולם. האם אוזני כרויות לשמוע את אוושת הרוח ההולכת מעדנות באמירי העצים המעטרים את ביתי.
חבצלת, ורולה, וד"ר אירמה החייכנית קבלוני בחמדת. אמרו לי שלום ובוקר טוב בחיוך ובמאור פנים - ופני אורו.
התבוננתי במרפאה הנקיה והבוהקת, במתקניה, בכסאות שישיבתם נוחה ובציורים האווריריים המשוחים על הקירות השובים את העין, ואלה השליכוני אל הרחק, אל המרפאה ההיא שהייתה לנו במעברה. נזכרתי בה ונדמיתי עלי, כמהלך בתוכה בעת הזאת.
המרפאה של ימי ילדותי עמדה בלב מעברת הקסטל, באותו המקום שעליו בנויה הנגריה של מאיר שריקי, שאינה נגריה עוד.
המרפאה שכנה בתוך צריף עץ ירוק, שעלו אליו במדרגות עץ. רצפתה הייתה מרובבת בכתמי אדום, כחול וירוק - כאותם ציורים מופשטים התלויים במוזיאונים. היו אלה כתמי ה'טנטריוק' שהביאו מזור לכל חוליינו.
קוראיי היקרים, באהבתי אתכם אגלה לכם 'טנטריוק' זה שאני מזכירו מהו? זהו היוד ש'סלים דוכטור' היה מזליף על פצעינו שביד, ברגל, בראש, ואף במקומות מוצנעים בגופנו. בנדיבות לבו היה מוסיף עוד כהנה וכהנה טנטריוק, והטיפות היתירות היו נוטפות מידיו ומרבבות את הרצפה ולא נמחות לעולם. 
ואם תשאלוני ומיהו 'סלים דוכטור' ? אף על כך אשיבכם באהבה. סלים גבאי היה אח במרפאה. אני זוכר את קומתו התמירה ואת גוו המלא. אני זוכר את בגדי הלבן שעטה בעבודתו, כאותם כהנים ששרתו בבית מקדשנו. הכל אהבוהו והכל קראוהו 'סלים דוכטור' - דוקטור סלים, כי האיש היה רופא בעבור יושבי המעברה, הוא היה השופט בינותם, הוא היה המגשר וכותב מכתביהם לרשויות. הוא היה הכל בעבורם.
אני זוכר את מדף התרופות שלו, שעליו היו מונחים בקבוקי היוד הצבעוניים, המשחות שהדיפו ריחם עד הרחק, ואת התחבושות הלבנות והארוכות ארוכות. והיה על המדף גם מזרק גדול, מפחיד ואימתני שבו היה מזריק פניצילין לחולי עמך ישראל. כולם באותו מזרק לאחר סטרליזציה.
והיו במרפאה גם רופאים, דוקטורים שהוסמכו כדת וכדין. אחת כזאת הייתה ד"ר ורבורג שאיני זוכר את שמה הפרטי, שהכל קראו לה מתוך הדרת כבוד בשם משפחתה. אני זוכר שהייתה כבדת בשר, שדבורה היה מתון וכבד. היא באה אלינו מקיבוץ קריית ענבים הסמוך, שהמרחק בינו לבין מעברת הקסטל נמדד אז בשנות אור. היא אהבה את מטופליה, והם השיבו לה כבוד ואהבה.  
המשך בשבוע הבא.

תגובות

captcha
הקלד את המספרים שאתה רואה בתמונה: