יום שבת, 20 ביולי 2019, י"ז תמוז ה' תשע"ט
לפרסום חייגו: 054-430-0186

דעות במבשרת ציון

סיפורי מרפאה (חלק שני)

אני זוכרו כאיש נינוח, אציל ושופע תבונה. הוא דיבר עם מטופליו בשפתם. הוא השרה על מטופליו רוגע, והיה זה טיפול מרפא

פורסם בתאריך:


נכתב על ידי

יעקב יעקב

אחריה בא ד"ר כיר, שאת שם משפחתו איני מכיר, שהכל קראוהו בשמו הפרטי. הכל ראו בו אח קרוב. הכל החשיבוהו כבן העדה הכורדית, שהרי רעייתו כורדיה הייתה.
אני זוכרו כאיש נינוח, אציל ושופע תבונה. הוא דיבר עם מטופליו בשפתם. הוא השרה על מטופליו רוגע, והיה זה טיפול מרפא.
והיה לד"ר כיר מטופל אחד ושמו סיסו. מטופל שהקפיד להגיע למרפאה יום יום. וקרה שסיסו לוי זה נעדר שבוע ימים מן המרפאה, וביום השמיני שב לפקוד את חדרו של הדוקטור. שאלו הרופא: "היכן היית שבוע ימים? מה פשר העדרותך?". וסיסו השיב: "אני מתנצל אבל לא הרגשתי טוב ולכן לא הגעתי".
חייך ד"ר כיר ושתק. שעות רבות עשה ד"ר כיר בבתי האנשים. ישב עמם, שוחח על מצוקותיהם, היה עמם באבלם ובששונם. הם אהבוהו באהבת נפש, והוא השיב להם אהבה. והיכן ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא...
וכמו היום גם אז הייתה רפואה אלטרנטיבית. אמי העדיפה אותה. שלוש פעמים שברתי את ידי הדקה במשחק כדורגל, ושלוש פעמים היא לקחה אותי ל"רופא אלטרנטיבי" ושמו ברוך בנימין. ברוך זה היה השמש בבית ספרנו (כך קראו אז לאב הבית) בקסטל.
משהגעתי אליו הושיבני ברוך על הכסא, אחז בפרק כף ידי ואמר לי בקולו הנעים: "יעקב אני אוהב אותך, אך אני הולך להכאיב לך. אל תכעס עלי כי אני רוצה לרפא אותך". אמר ומשך את ידי בחוזקה עד כי נדמה היה שהוא מבקש לתולשה. עשה זאת להשיב עצם אל עצם. עשה והלך להשלים מלאכתו. נטל גרגרי חומוס, כתשם עד דק. טרף שתי ביצים, הוסיף שלוש כפות קמח ובללם יחדיו. בא עם צלחתו והניח את הבלילה על ידי השבורה. כייר וליטף הבלילה ואת ידי במקום השבר. משהפכה הבלילה למוצקה כאותו גבס מוכר מן הרפואה הקונבנציונלית, הביא ברוך תחבושת מאולתרת, כרך אותה על ידי, לטף את ראשי ואמר: "בעוד שבועיים הכל יהיה בסדר". בקשה אמי ליתן לו שכרו. אמר: "אמא, אני לא אקח. אלהים יתן שכרי". כעבור שבועיים ימים שבתי למגרש הכדורגל ביד חזקה ובזרוע נטויה. והיכן ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא...
והיו גם רופאים אלטרנטיביים בתחום רפואת הנפש. ראש וראשון לכולם היה הרב משה סנדורי. רבים פקדו את ביתו: נשים עקרות, אנשים שבינתם הסתתרה, אנשים שרוח רעה הייתה מבעתת את שלוותם, ילדים רדופי פחדים וקשישים שאבד אונם, ועוד רבים רבים שלקו בחוליים ובמיני מדווי מצרים.
את כולם היה מקבל הרב במאור פנים. היה מכניסם אל תוך חדרו, מושיבם בין ספרי הקודש שגדשו את קיטונו הצר. היה מחליק בידיו העדינות על ראשיהם, והיה שואלם: "כיצד אוכל להיות לכם לעזר בסייעתא דשמיא? מששמעם - היה הולך הרב אל שולחנו, והיה נוטל רצועת עור צבי כשרה, והיה כותב עליה מיני לחשים וכתבי סתרים מתוך "הזוהר הקדוש" וממקורות של צדיקים נעלים שרק הוא ידעם. היה צורר את הרצועה והיה אוגדה לקמיע, שהיה מניח בכיסם של מטופליו, או שהיה תולה אותו על צווארם כענבלים נאים להרעיף עליהם טוב.
ומעולם לא נטל הרב הצדיק שכרו, ואף לא כשווה פרוטה שחוקה- מן הבאים אליו. "אלהים יתן שכרי" היה אומר להם ומשלחם לשלום ולגהות נפשם.
זכה ורבים שבו אליו להודות לו על שבאה פדות לנפשם. האחרים ברכו בהגיעם לעולם הנצח. ואיפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא.

תגובות

captcha
הקלד את המספרים שאתה רואה בתמונה: