יום שלישי, 17 בספטמבר 2019, י"ז אלול ה' תשע"ט
לפרסום חייגו: 054-430-0186

דעות במבשרת ציון

על ישראלים וערבים (חלק א')

הם החלו ללמד אותי לדבר ערבית, כיוון שלא דיברו עברית, ואני, כנראה קלטתי את הערבית מהר יותר ממה שהם קלטו את העברית

פורסם בתאריך:


נכתב על ידי

עציון בקר

לפנייה בכל נושא: עציון בקר, 052-2869120, etzion48@012.net.il

כנראה שאת ההיכרות הראשונה שלי עם הערבים ערכתי ב-1948, כאשר אימי הביאה אותי אל עוצמת המלחמה. אולי ירו על האמבולנס שלקח אותה לבית החולים מרעננה לפתח תקווה, אבל אולי זאת רק אגדה. בכל אופן, המלחמה השתוללה בכל מקום. אבא הלך לפני שפרצה המלחמה לכפר הסמוך לרעננה – חירבת עזון, ומאחר והיה סמל בהגנה ואחראי על מחסן הנשק ברעננה, שזה היה אז מעמד רציני, הלך אל שכנינו הערביים להודיע להם שאין להם מה לדאוג - "על הראסי ועל העיני", כך אמר להם בערך. הם חייכו באדיבות – "אנחנו נחזור בעוד שלושה שבועות". את הנשים והילדים חילקו ביניהם. הגברים נידונו להישלח לגיהינום הכופרים. הם לא חזרו מעולם. לאחר מכן התבוננתי בבני דודינו מבעד לכוונת הרובה בששת הימים, ולאחר מכן כאשר שירתי כתורן הנפה במשטרת ישראל בירושלים. המשטרה שכרה מלון במזרח ירושלים, ונהגנו לבלות שם בהמוני המסעדות והבארים הקטנים, מתערבבים עם בני הדודים לטוב ולרע. לאחר מכן שירתי כתורן הנפה במשטרת בית לחם, וזאת הייתה הרפתקה מרתקת בלימוד המנטליות של בני הדודים, וגם להכיר את תככי פלגי הכנסייה הנוצרית, שנהגו להתעמת ביניהם בחג המולד בכנסיית המולד. אז (1971-1973) אפשר היה להסתובב בכל מקום, בתחושת ביטחון יחסית. ידעתי שקיימות קבוצות טרור קטנות שמדי פעם מגיחות ועוקצות, אבל זה היה בקנה מידה קטן. היינו מבלים בשוק בית לחם, שם אפו בין היתר פיתות עבות ועסיסיות שאותן היו ממלאים בכל טוב הירקות, החומוס או בעלי חיים צלויים.
שם גם למדתי את השיעור הראשון בערבית – אם אתה לא מדבר ערבית, אל תדבר ערבית. הערבים מבטאים את השפה בדייקנות, לא כפי שאנו מבטאים את העברית. אלו שפות אחיות שנבעו מאותו שורש. בערבית שומעים היטב את ההבדל בין עין לאלף, שומעים את הדגשים באותיות, שרובינו לא יודעים לבטא זאת. דיבור שגוי בערבית עלול להביא לשפיכות דמים, ממש, כיוון שהגייה לא נכונה של מילה מסוימת, במקום להגיד צא החוצה, זה עלול להישמע כקללה חמורה ביותר.
אולי זאת הסיבה לפרוץ הסכסוך – היהודים שהגיעו בסוף המאה התשע עשרה לא הייתה להם שום הבנה במנטליות הערבית ואת חשיבות מתן כבוד.
אבל ההיכרות הרצינית הייתה כאשר התחלתי לעבוד בעיר אפרת, בגוש עציון, בערך בשנת 1982. קיבלתי שם פרויקט די גדול להרכיב מדרגות בשכונה חדשה, והייתי זקוק לפועלים. במכולת הפנה אותי העובד לאחיו, מהכפר הסמוך לאפרת, מוחיים אל ערוב. זה בעצם היה מחנה פליטים של מגורשי הכפר ג'ת ממלחמת 1948; ממלכת ירדן נתנה להם אדמות שהיו שייכות לכפר בית אומר, אם אינני טועה. בבוקר הם היו מגיעים לאפרת בכוח עצמם, ובערב הייתי מסיע אותם הביתה. וכמובן, כאשר מגיעים לבית ערבי, צריך לאכול יחדיו. זאת מסורת מכובדת, ובעצם, האוכלים יחדיו, יושבים על מחצלת ומטביעים את הידיים בצלחת הענקית עמוסה במיטב המטבח הערבי המופלא, חשים כמשפחה אחת. למרות שידעו שאני לוחם בצבא, כיוון שמדי פעם הייתי מגיע לאתר העבודה במדים עם ה-M16, לא חשתי אף פעם עוינות (במילואים שירתי בגדוד מילואים של גולני, שם הייתי קשר ולוחם). הם החלו ללמד אותי לדבר ערבית, כיוון שלא דיברו עברית, ואני, כנראה קלטתי את הערבית מהר יותר ממה שהם קלטו את העברית. למעשה, אחרי כשישה חודשים לא נזקקתי למילון הערבי שהיה לי. הייתי מפענח את הנאמר מכוח אוצר המילים הצנוע שרכשתי וכך לומד מילים וביטויים חדשים. בסוף יום העבודה הייתי לוקח אותם הביתה, וכך כל ערב היינו לועסים יחדיו את מאכלי הגברת ודנים בענייני העולם הגדול. מפוליטיקה, דת, איסתיקלאל וכו'.
המשך בשבוע הבא.

תגובות

captcha
הקלד את המספרים שאתה רואה בתמונה: