יום שלישי, 17 בספטמבר 2019, י"ז אלול ה' תשע"ט
לפרסום חייגו: 054-430-0186

דעות במבשרת ציון

בפסטיבל המשוררים במטולה

על מפגשים אישיים, מזדמנים, מסעירים ומחויכים | מפגשים בלתי צפויים, על נושאים בלתי צפויים

פורסם בתאריך:


נכתב על ידי

יעקב יעקב

רחקתי מהמולת העיר. הלכתי אל חמדת ימים. הלכתי אל מטולה הרוגעת להאזין לשירה - להצליל נפש. מטולה הייתה מעוננת ונדמתה עלי כעוטה הינומת כלה. השירה זרמה בחוצותיה כפלגי מים צלולים. שירת אהבה מכמירת לב. שירת קודש וחולין, וגם שירת מחאה שמפלחת את הלב.
כאן במטולה כתבו הצעירים בני העדה האתיופית שירה על בדידותם, ועל העוולות בארץ חמדת אבות, שירה כמכוות אש. הם עלו בזה אחר זו וקראו שירים: שירי מחאה. שירים בוטים. שירי ערגה. שירי אהבה. שירים על כפרים שנעזבו. שירים על אמא אהובה שהמציאות בארץ שברה את נפשה ואת גופה. הרבה שירים על הצבע השחור. 
הם הדהימוני ביכולת הביטוי שלהם. בשירתם הצלולה, המדויקת והנוקבת. שירתם השיבה אותי אל המעברה, אל אותן תחושות ומחשבות והגיגים שהיו מנת חלקנו כיושבי מעברת הקסטל.  ואני נתקנאתי בהם שכן אנו - שהיינו אז במצבם עתה - לא הצלחנו אז לכתוב שירה כזאת. שפתנו הייתה דלה, והנה הם כותבים בעברית שהולכת בפיהם מעדנות, ומתגלגלת אל מחוזות חפצם בשירתם.
משוררת בשם נאני ברוק כותבת: "אני חושבת שהגיע הזמן שאבין וגם אתם שבי עוד חלקים. אני גאה בטבע שלי, גאה בעוצמה שלי גאה בשורשים שלי הנטועים באדמה. היום אני לא בורחת, לא מתביישת מכלום ואני לא אתן לאף אחד לשבור לי את הרוח". רגישותם וגאוותם כבשו את לבי.
והיו במטולה גם מפגשים אישיים, מזדמנים, מסעירים ומחויכים. מפגשים בלתי צפויים, על נושאים בלתי צפויים. אספרם:
סעדנו בערבו של יום. מולנו סעדו ירון לונדון והסופר מאיר שלו. משסיימו, קראונו לישב עמם. רעייתי, הסופר אלי עמיר, ואנכי, נעננו להם בחפץ לב. ירון לונדון סיפר על ילדותו ועל משפחתו. על אהבות אמו הגלויות ואלו העטויות בדוק ערפילי. סיפר על אחות למחצה שצצה אל תוך חייו במפתיע. סיפר וצחק ואנו צחקנו עמו.
משדממה החבורה לרגע קט, ניצלתי זאת אני ושאלתי את מאיר אם הוא זוכר את פגישתנו בנהלל. הייתה זו שאלה שידעתי מה תשובה ישיבני, אך שאלתיה כדי להכנס עמו בדברים, ולספר את שבקשתי לספר. אמר: "איני זוכר, ספר ואזכור". 
אמרתי: "הדבר היה משכבר הימים. היינו שם עם רב, חברי איגוד מנהלי התרבות בארץ, ואני בראשם כיו"ר האיגוד. שם ראיינתי אותך כשעה ומחצית השעה, על יצירתך העניפה והמעשירה. נמשכתי אל ספריך דרך שירתו של אביך. כי אמרתי לי - כאב כך הבן". התבונן בי תוך שהוא מגביה את גביני עיניו בתמיהה כמבקש הסבר. 
"בזכות אביך הייתי מחוזר על ידי עלמות חן. היה זה משכבר הימים בהיותי עלם. שירת אביך סייעה בעדי, שכן דקלמתיה באוזניהן בהטעמה, בחמדה ובחן, והן השיבו לי אהבתן בתמורה". אמרתי לו "הנה אשמיעך משירת אביך אותה שרתי באוזני העלמות ההן יפות העין: 'להקיץ באחד הבקרים וראשך על כתפי, ושפתותיך כשניים תותים נופלים על פי, והצאן - אצבעות כף ידיך - אז רועות בכפי, רק חלום. אולי שם בעולם ירחי, ביצוע סהור, ניחוחי, תשני את באחד הלילות ולצדך אנכי'". ראיתי את פניו של מאיר מופתעות ונדהמות. כמו להרגיע הוספתי: "בחודש שחלף קראתי בבית הקברות בקיבוץ קריית ענבים, באוזני גימלאי השב"כ שהדרכתי, קטעים מתוך ספרך 'יונה ונער' קטעים הנוגעים למקום ועניינם מלחמת השחרור". הלכנו אז איש ואיש לחדרו שבמלון לנום ולהחליף כוח.
בבוקר של יום המחרת נכנס מאיר לחדר האוכל, ובא היישר אל שולחני כשפניו מחויכות ואמר לי את זאת: "בוקר טוב יעקב, משנפרדנו אמש לאחר שהדהמתני בדבריך, רצתי לחדרי, טלפנתי לאחותי ולאחי, וספרתי להם על 'בחור אחד' שיודע טוב משלושתנו את שירת אבינו. הם שמעו, שמחו עד דמעות, ובקשוני לומר לך כל הכבוד. שמחתי, ושמחה עמי רעייתי המאזינה לי בקוראי באוזניה בביתנו את שירת יצחק שלו ושירות אחרות".
אווירה של מטולה הצליל ובנה קרבה. 
הערת הכותב: אל הפסטיבל במטולה הוזמנתי כחבר המועצה לתרבות ואמנות, כיו"ר מדור ספרות במשרד התרבות, וכחבר במדור הפסטיבלים.

תגובות

captcha
הקלד את המספרים שאתה רואה בתמונה: