יום שלישי, 17 בספטמבר 2019, י"ז אלול ה' תשע"ט
לפרסום חייגו: 054-430-0186

דעות במבשרת ציון

על ישראלים וערבים (חלק ב')

מבצע של"ג 1982: שרון ורפול סברו כנראה שזאת הולכת להיות מלחמונת עם מעט נפגעים, שתרומם את רוח העם עם עוד ניצחון סוחף על אויבינו המרושעים...

פורסם בתאריך:


נכתב על ידי

עציון בקר

לפנייה בכל נושא: עציון בקר, 052-2869120, etzion48@012.net.il

בקיץ 1982, פלשה ישראל ללבנון במסגרת מבצע 'שלום הגליל', שידעתי מראש שהולך להיות כישלון מחפיר. מאפוא ידעתי? חצי שנה לפני כן נשא ראש הממשלה, מנחם בגין, נאום מלא פאתוס לאומה, משבח את גבורת המכבים, אם אינני טועה, או בר כוכבא. אמרתי לעצמי – אוי ואבוי, האיש מכין אותנו למלחמה. היה זה אחרי 'הסכם השלום' הכושל והעלוב שנחתם עם מצרים, בו ויתרנו על נכס אסטרטגי ממעלה ראשונה תמורת איזו פיסת נייר. אבל לפחות מאז כמעט ולא נהרג איש בגבול הזה, כך שזה עדיף. מנחם בגין, שרובינו מעריצים ומוקירים ובצדק, מחמת יושרתו הנדירה וצניעותו (גר כל ימיו בדירת שני חדרים וסירב לעבור למקום אחר, למיטב ידיעתי), כמנהיג צבאי היה כשלון, והפעולה של האצ"ל לשחרור יפו נחלה כישלון מחפיר והיה צריך לשלוח כוחות של 'ההגנה' כדי לחלץ אותם. 
פעם אחת ראיתי אותו פנים אל פנים. היה זה כאשר נסעתי עם הטנדר הענתיקה שלי בשדרות הרצל בירושלים, והנה ראש הממשלה נוסע לצידי ברכב פתוח, נינוח ושווה נפש, בטוח בעירו. הצדעתי לו, כמובן. ראש ממשלה דינו כדין מלך ויש לתת לו כבוד. הצדיע לי חזרה, מאוד מרוצה. 
כיום מנהיגנו נוסע, כדבר הנביא, עם שיירות לוחמים מלפנים ומאחור, מלמעלה ומלמטה, שמא תיפול שערה מראשו, חס ושלום. כדי לראות אותו מקרוב, צריך לעבור שבעת מדורי חקירות שב"כ ושאר מודאגים מקצועיים. 
ביוני 1981, גדוד החרמ"ש שבו שירתתי, שהיה אחד מגדודי המילואים של חטיבת גולני, נכנס ללבנון ותפס את קו הזהרני, קו ארבעים הקילומטר המפורסם, שאליו הייתה מכוונת מטרת המבצע לכאורה. באותו זמן ניהלו את הצבא שני סוסי קרבות ותיקים – האלוף שרון כשר הביטחון ורב אלוף רפאל איתן כרמטכ"ל. כנראה שסברו שזאת הולכת להיות מלחמונת עם מעט נפגעים, שתרומם את רוח העם עם עוד ניצחון סוחף על אויבינו המרושעים. כידוע קצת הרוגים זה טוב לאתוס, ולחישול רוח האומה העומדת על נפשה. בדיר א-זהראני תפסנו בית נטוש, ליד משפחה מקומית, שראש המשפחה נעלם מאיזו סיבה. באותו זמן לא ידעתי לומר מילה בערבית, אבל כמה מחברינו דיברו היטב את השפה. 
הם נהגו לאפות לנו פיתות ערביות על הטאבון, ואנו נתנו להם מנות קרב שהיו לנו בשפע. מהון להון, הם סיפרו לנו כמה אירועים שהתרחשו שם. למשל, אחת הבנות הלכה בכפר, תפסו אותה כמה מחייליו של ערפאת, ואנסו אותה זה אחרי זה. הבת הלכה להתלונן אצל הקצין, וזה אנס אותה כבקשיש. יש לי צילום של הילדה. 'הצבא' של ערפאת, שהשתלט על דרום לבנון, נהג להיכנס לבתים של מקומיים, אינני יודע אם נוצרים או מוסלמים, ואנסו את הנשים לעיני הבעלים והילדים. זה תועד היטב במהלך המלחמה. קצין בכיר מגדוד הצנחנים, אצלו עבדתי פעם בביתו, סיפר לי שהם תפסו ארון מלא קלטות וידיאו המתארות את מעללי ערפאת כשהוא עוסק ב'חינוך' של ילדים, והמבין יבין. כך אמר לי אותו קצין. 
כשנכנסנו ללבנון המטירו עלינו אורז וסוכריות, כיוון ששחררנו אותם ממשטר האימים של ערפאת. אבל בפעם הבאה שנכנסנו ללבנון, כמה חודשים לאחר מכן, התחילו להמטיר עלינו סוכריות עופרת. למיטב זיכרוני, השיעים בדרום לבנון היו ידידי ישראל, ולמעשה לא היה שום קו גבול מגודר. החליט אצלנו מי שהחליט לכרות ברית עם אויביהם, ועל כך אין הם סולחים עד סוף כל הדורות, כמו שאינם סולחים על הריגתו של האימאם עלי. 
יום אחד הלכנו לבילוי בבירות, כאשר ערפאת וכנופייתו היו נצורים בנמל ביירות. יש לי תמונה מנגב חומוס בבירות, ברובע הנוצרי, כמובן. 
המלחמה נמשכה ונמשכה, ללא תוחלת. צה"ל הענק והשמן, החל לשקוע בביצת עקיצות מלחמת הגרילה השיעית, וכאשר מספר האבידות הגיע ל-650, למיטב זכרוני, ראש ממשלתנו, מנחם בגין, לא עמד יותר בכאבי הנפש ופרש.

תגובות

captcha
הקלד את המספרים שאתה רואה בתמונה: