יום שבת, 14 בדצמבר 2019, ט"ז כסלו ה' תש"פ
לפרסום חייגו: 054-430-0186

דעות במבשרת ציון

על קברים ודרכים בארץ הזאת

שער הגיא | באב-אל-וואד לנצח זכור נא את שמותינו | והגיא המפולש הזה זוכר, ואני זוכר

פורסם בתאריך:


נכתב על ידי

יעקב יעקב

למן אותם ימים רחוקים, זרמו מים רבים בירדן, והדרך הצרה העולה בגיא הפכה לנתיבים רחבי ידיים, שהמכוניות שועטות בהם בריח בנזין ואורנים, במהירות גדולה יותר מן הרוח הנושבת כאן תדיר. בשל רחבות הדרך נדמה כמו נתנמכה קומתם של עצי היער הנטועים משני עבריה.
אתמול שבתי מתל-אביב כמי הממלט נפשו מפני חום השמש והלחות המעיקה. אצה לי הדרך להגיע להרים, לנשום אוויר פסגות. משהגעתי לשער הגיא באה בי הרוח והציפתני בזכרונות שמן הימים הרחוקים ההם. דעתי פרשה ממני ברגע אל הרחק. אל ימי התום. אל אותם הנערות והנערים שחלמו ונלחמו להגשים חלומם. צודדתי עיניי אל שורת הרכבים האפורים שמן המלחמה ההיא המוצבים בצד הדרך להזכיר. משראום עיני שאלה אותי דעתי: וכי ראויים אנו לקרבנם של אלה שנסעו באלה? נבוכותי, ולא ידעתי מה אשיב.
משהגעתי אל 'מבנה המשאבות' שבימין הדרך וראיתי שם את שראיתי הבינותי בהבזק - מה רחקנו מחלומם של אותם "יפי הבלורית והטוהר". שנים התנוסס על קיר המבנה הזה, שמו של אחד מאותם לוחמים, קראו לו ברוך ג'מילי, אותו איש שהזמר שלמה ארצי שורר עליו ובקש למצואו: "ברוך האל בארץ ישראל, תבורכי פיסה של שמש, מי היה ברוך ג'מילי? מה עשה ברוך ג'מילי? איפה הוא ברוך ג'מילי?", והנה שמו של אותו לוחם נמחק ותחתיו נכתב באותיות קידוש לבנה הלחש: "נ נח נחמ נחמן מאומן". התבוננתי בכתובת שעל הקיר ודעתי הזכירה לי כי אנו בדור של בבות ואובות וידעונים. דור שרואה את כתובת האש "מנא מנא תקל ופרסין", אך הוא אינו מבין את משמעותה.
על יד שאני הוגה בדברים שביני לביני, הוליכני רכבי עד מחלף עין חמד. ביודעין או שלא ביודעין נטיתי אל השמאל והדרך הוליכתני אל בית הקברות של קיבוץ קריית ענבים. הלכתי אל השקט הזה המאווש באוזני באיוושת ירקות עצים זוהרת. הלכתי להתייחד עם אלה שהיו לנו "מגש הכסף" עליו ניתנה לנו המדינה. אל אלה "השוכבים שם לצבאם ומקומם. אשר לעציון ואשר ללטרון, ואשר לעיר הזאת, ורבים אחרים עמם... ערשם מוצע אבן, ואבן כרם, ובעד חלומם אבן - הקסטל הרם... והרוח הבא מן הים הגדול בדרכו לירדן - יבכם עמומות" (יצחק שלו).
הלכתי וסבבתי בין הקברים, אותם קברים שנכרו לילה לילה מראש, בידיעה שבתום הקרב תגענה הגופות שיש לטומנן. מאיר שלו בספרו 'יונה ונער' כותב על כך: "לא היה לנו לילה אחד בלי פעולה. והייתה חלוקת עבודה: זה שלא יצא, חפר קבר בשביל זה שלא יחזור". עמדתי בין הקברים בודד, בשקט הקמאי הזה, ורוחי סערה: האם אנו ראויים לקרבנם? האם אנו ראויים? שאלתי עצמי ונותרתי בלא מענה.
כן, כאלה היו הימים אז. כאלה היו הבחורים אז, ובזכות אלה אנו חיים במדינה שאיבדה את דרכה משהו, ובטוחני שעוד תשוב לנתיבה שמאז.

תגובות

captcha
הקלד את המספרים שאתה רואה בתמונה: