יום רביעי, 21 באוגוסט 2019, כ' אב ה' תשע"ט
לפרסום חייגו: 054-430-0186

דעות במבשרת ציון

על ערבים וישראלים (חלק ד')

אם היינו נוהגים בכבוד זה עם זה ועם אלו שלא אוהבים אותנו, האווירה הייתה משתפרת לאין ערוך

פורסם בתאריך:


נכתב על ידי

עציון בקר

לפנייה בכל נושא: עציון בקר, 052-2869120, etzion48@012.net.il

יום אחד אומר לי הפועל, "שמע סיפור". ערב אחד באים אליהם נכבדי הכפר לביקור נימוסין. וכדרכי חכמים, הם הולכים סחור סחור, בין מעיינות הקפה המשובח למאפי הגברת המופלאים, איך החיים? אתם מסתדרים? איך הילדים? וכן הלאה, הולכים וסוגרים על המעגל שבסופו תגיע השאלה המכרעת: האם יש לכם בעיה עם הולדת ילדים? לא אמרו בנימוס, יש לנו כבר חמישה ילדים, משקיעים בהם רבות בחינוכם, הלבשתם וכן הלאה, מספיק. למה לא תעשו עוד אחד? מסתכלים בני הזוג זה בזה במבוכה ואומרים, נו טוב, אם זאת משאלתכם. "אשאן אל שעב", אומרים הנכבדים. (למען המולדת), עשו עוד ילד.
בשלב מסוים החלו לסלול כביש חדש לחברון. הפועלים אמרו לי, אתם סוללים כביש לערפאת שיבוא. אמרתי להם כך: "אתם לא יודעים מה זאת מדינה ערבית. כאשר יגיע ערפאת, אתם תבקשו שנחזור, כמה שלא נהיה גרועים".
הייתי שם עד שהחלה האינתיפאדה הראשונה. מאחר והסתובבתי שם, הרגשתי שגל עכור עומד להתרגש עלינו. היחס הרע שנתנו להם, תחושת הקיפוח והעלבון הלכו וגברו. היה ברור שהכעס והזעם יתפרצו החוצה במוקדם או במאוחר, כך שלא ממש הופתעתי. די ברור לי שאם היינו נוהגים בכבוד זה עם זה ועם אלו שלא אוהבים אותנו, האווירה הייתה משתפרת לאין ערוך. אין לי שום אשליות בקשר לשלום, ואני לא שמאלני ולא ימני ולא מאמין שאיזה משיח יפתור את בעיותינו. 
האינתיפאדה הראשונה פרצה בשנת 1987, אחרי שנהרגו כמה פועלים ערבים ברצועת עזה, והכעס והמחאה על הריגתם התפוצצו בכל שטחי יהודה שומרון ועזה, למבוכת שלטונות הצבא שלא ממש ידעו כיצד להכיל זאת. רבין רמז – שלא לציטוט – לשבור את העצמות. 
מי שמילא אחרי הפקודה הזאת, היה אלוף משנה יהודה מאיר, שהורשע במתן פקודה לשבור את עצמותיהם של עצירים (על פי רשימות של השב"כ) והורד לדרגת טוראי. למעשה זאת הייתה נורמה שבשתיקה. בהמשך מסיתים פשוט חוסלו. בעבר עבדתי בביתו, ושמעתי ממנו את סיפוריו, כולל ספר שהוציא על כך. 
גדוד החי"ר שבו שירתתי, גויס פעמיים למטרות שיטור ביהודה ושומרון; פעם אחת בשכם וסביבותיה, ולאחר מכן באזור רמאללה. אנחנו היינו יחידה של ותיקי מלחמות, ואף אחד לא רצה לעסוק בפעולות שיטור, שזה היה מהות המשימה. הייתה בעיה קשה עם עבריינים ערביים שהפילו את חיתתם על האוכלוסייה, במסווה של 'אינתיפאדה'. הסתובבו בכל מקום, לא הייתה סמטה שנמנענו מלהיכנס, אני מודה שזאת הייתה משימה לא סימפטית, להיכנס לאזרחים לחיים, למקום שאתה לא רצוי בו, אבל לא הייתה ברירה. מדי פעם המ"פ היה לוקח אותי למחסום, כיוון שידעתי אז להוציא כמה משפטים מסודרים בערבית. לא פעם אמרתי לחברים – אם תתעללו בערבי, יישפך בהמשך דם יהודי. הם חייבים לקחת נקמה אם מעליבים אותם. לא פעם, תוך כדי סיור, עף מעלינו בקבוק תבערה בוער, למזלנו לא פגע ישירות באיש. בקסבה בשכם, לפני שבאנו לשם,  נהרג חייל ממנוע שהושלך עליו מאחד הגגות, כך שהיינו כל הזמן במתח, מאיזה מחבל בודד שיפתח עלינו באש, ישליך מטען, ישימו מוקש וכן הלאה. זה לא היה פיקניק. מפקד גזרת שכם בא ושיבח אותנו שלא הרגנו אף אחד. לשכם קוראים בערבית ג'בל אל נאר – הר האש. יום אחרי שגדוד אחר החליף אותנו, נהרגו שני ערבים...
בהמשך, מחמת עבודתי, המשכתי להעסיק פועלים ערביים, כיוון שכמעט ואין יהודים המעוניינים לעסוק במלאכת כפיים, ולצערי – עדיף שלא להתעסק איתם. הישראלים בדרך כלל יותר חכמים מבעל הבית, היו מתחילים לתת לי הוראות כיצד לבצע את העבודה – ראשים גדולים. בדרך כלל, זה היה כמובן שגוי והיה צריך לפרק את העבודה, והכאבים עליי. הערביים עושים פחות או יותר מה שאומרים להם, אבל בדרך כלל הראש קטן. אם יש בעיה הדורשת מחשבה מחודשת, בדרך כלל הם היו ממשיכים בטעות בלי לעצור לבחינה מחודשת.
 

תגובות

captcha
הקלד את המספרים שאתה רואה בתמונה: