יום חמישי, 12 בדצמבר 2019, י"ד כסלו ה' תש"פ
לפרסום חייגו: 054-430-0186

דעות במבשרת ציון

עונת הנדידה אל הצפון

ישבתי בביתי יום ויומיים ונפשי בקשה לצאת ולנדוד שוב | נטלתי את מקלי ואת תרמילי ויצאתי לכבוש את הארץ ברגלי

פורסם בתאריך:


נכתב על ידי

יעקב יעקב

ואף אני נסעתי, כמו כל עם ישראל. כמו יהורם גאון המעיד על עצמו: "הייתי בפריז וגם ברומא, ראיתי את שבעת פלאי תבל". ואף אני כאותן ציפורים נודדות נדדתי אל מדינות הצפון וראיתי שם שבעים ושבעה פלאות. ראיתי ערים יפות, ארמונות ומבצרים נאדרי הוד, הרים מושלגים ואגמים תכולים שזהרורי חמה מפזזים בהם בעדנה רחומה, ונהרות ומפלים שוצפים. יש ונעמדתי למול אלה בהשתאות ובפליאה, שמוט לסת, פעור פה ובעיניים פקוחות לרווחה. המראות הצובאות לנגדי הפעימוני.
מששבתי לארץ אגדתי את המראות המצולמות לאלבומים, שאותם הנחתי בקרן זווית בביתי למשמרת - לימים ריקים שבהם אבקש לעשות מה.
ישבתי בביתי יום ויומיים ונפשי בקשה לצאת ולנדוד שוב. נטלתי את מקלי ואת תרמילי ויצאתי לכבוש את הארץ ברגלי. עשיתי יום ויומיים כאן, ושבתי אל ביתי לרוות מטובו, ואחר יצאתי למקום אחר, ואחר למקומות אחרים.
באתי לאום-רשרש לראות את מבנה החימר ואת מודל דגל הדיו העשוי ממתכת, ומתנופף ברוח שהפיח בו האמן שעשאו. והלכתי למצפה רמון לנשום מאווירה הצח ולהתבונן במכתש, ובשאר פלאותיה של העיירה המדברית הקסומה הזאת.
וכך הולך אני ונודד בארצי, ועמי הולכים יחדיו איש ואישה בזמנם: רעייתי וילדי ונכדי ורעי הרבים והטובים. הולכים אנו על דרום ובאים לצפון. משכימים במזרח ומעריבים במערב, ואין קץ ואין תכלה לאשר רואות העיניים, ומבין הלב ואוצרת הדעת. 
הולכים למטולה לראות את בתי הראשונים ואת עמל מייסדיה. ומדרימים לראש פינה שראשוניה טמנו זרעי תפוחי אדמה, והמתינו עד בוש שיצמחו להם שתילים שמהם יקטפו תפוחי אדמה, ואך בבואם לחרוש את אדמתם לעונה חדשה גילו היכן נטמן פרי עמלם....
וזכרון יעקב הזכירה לנו את מחתרת ניל"י ואת גיבוריה: את שרה ורבקה, את אבשלום ואת לישנסקי, ואת כל האחרים, וכמו במכוות אש עלו בדעתי אז דברי שרה שהתריסה כלפי מנאציה היהודים בני המושבה: "אם שפל עמי יהי כן". ובאנו לעתלית לראות את סיפור העליה לארץ ואת מחנה המעצר, ולא פסחנו על המוחרקה ביום אחר, ועל פסל אלכסנדר זייד במחרתו.
ויותר מכל פקדנו את ירושלים. ירושלים של המלך האדמוני שעשה הרבה מלחמות והרבה יותר חטאים (וימחלו לי רעי על אמירה בזויה זו שהרי כבר נאמר: "כל האומר דוד חטא אינו אלא חוטא", ואף אם תהיו חותים גחלים על ראשי - אשוב ואומר זאת). ירושלים עיר מלך ועיר מקדש. ירושלים של ישו הצלוב, ושל הכנסיות והמסגדים.
ותוך שהולך אני ונודד בארצי אנה ואנה מתגבהים לנגדי הספרים שנכתבו על כל אלה, וקמות ונכתבות השורות המחכימות והמלים שהן כהררי אל. ואני נוהג בהם כבעל קנין, ואני מספר הכל, וקורא הכל, ומדקלם הכל באוזני רעי הכרויות לשמוע. ותוך שאני מנחיל את מורשתנו לאשר עמי, לומד אני מה גדול ורב ההבדל בין המקומות בנכר לבין המקומות הללו שבארצי, שהם של עמי, של רעי שעמי ושלי. מקומות שנוריש אותם לבנינו, לנכדינו ולכל הדורות הבאים של העם הזה המתכנה: "עם עולם".
ולהדגיש את זאת: הזיקה והשייכות בין האדם לארצו ולאדמתו מעצימות ככל שאתה מעמיק ידיעותיך בהם. מראה עיניים אין בו די. אדם צריך שיכתוב את "כתובת" ארצו, כתובתה לקשר נצחי, כאותם זוגות הנישאים באהבת עולם, וכתובתם ביניהם.
ועד שכותב אני דברי אלה - מצטלצלות באוזני מילות השיר: "יפות חורבות מולדתי מכל קריה חוגגת". אודה, נפעמתי ממראה עיניי בנכר, אך מראות ארצי וקורות ימיה הם שנמסכו בדמי והפכו לחלק מישותי. "האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו", מולדת נצחית לעם הנצח.

תגובות

captcha
הקלד את המספרים שאתה רואה בתמונה: