יום חמישי, 14 בנובמבר 2019, ט"ז חשון ה' תש"פ
לפרסום חייגו: 054-430-0186

דעות במבשרת ציון

"ימים נוראי הוד"

"הימים הנוראים" לפתחנו | "הימים הנוראים" של ימי ילדותי היו "ימים נוראי הוד" | הם היו נוראים עד מאד, אך באותה המידה הם עטו חן וחסד, חמדה והוד

פורסם בתאריך:


נכתב על ידי

יעקב יעקב

ראשיתו של חודש אלול סימן את האות כי הגיעה העת להיערך למשפט. כך חשתי. כך לימדוני הורי ומורי. "היום הרת עולם, היום יעמיד במשפט כל יצורי עולם, אם כבנים אם כעבדים".
כיאה למי המתקין עצמו להופיע בבית הדין ערוך כהלכה, טרחתי להכין הכל - קטנות כגדולות. הייתי יושב באותם הימים רכון על "שולחן ערוך" ועל "הלכות תשובה" של הרמב"ם ומשנן אף את כל אלפי ההלכות שפסקו רבני הדור הזה. קראתי את כל אלה בהעמקה יתירה, כדי להתקין עצמי למשפטי הן במעשה והן במחשבה. כך הייתי בוחן אם אמנם מנעלי "כשרים" וראויים הם, ועוד קטנות כגון אלו וגדולות מאלו.
ככל שהייתי מעמיק חרדתי הייתה מתעצמת, ופחדי היו גואים כי ידעתי מיהו שידינני. ידעתי כי שופטי הוא אלוהים שבא מן המדבר, אל צחיח וקשה. אל עצום ונורא, זועם ושואף נקם - שקנאתו בוערת כאש.
על מנת לחלות את פני אלוהי שישב במשפטי, הייתי משכים כל חודש אלול, לובש את מעיל ה"בטל-דרס" שהיה לי, ועוד קודם שיכולתי להבחין בין תכלת ללבן, ובין כלב לזאב, הייתי מאיץ דרכי לבית הכנסת של הסנדורים בני עדתי - לאמירת סליחות ולתפילת שחרית. ויש שהייתי עומד על התיבה לשמש כשליח ציבור, להוסיף זכות על זכויותי לעת משפטי.
והיו גם חמדה וגם חסד באלה הימים: בתום הסליחות, בהפסקה שהייתה לפני תפילת שחרית, היינו יוצאים מבית הכנסת והולכים אל המאפיה של נחום וורדיקה - האיש השמן וטוב הלבב - שהייתה בנויה במרחק של פסיעה מבית הכנסת, לקנות לחם "אש תנור". היה זה לחם חם ומהביל, לחם שריחו רחף אל תוך אפי כבושם טוב, לחם מעדנות שכמותו לא בא אל פי למן הימים ההם ועד הנה. את הלחם היינו נוטלים עמנו לבית הכנסת, ושם היינו אוכלים אותו עם התה החם שלגמנו שהיה מרווה, ואף מפיג קמעה את צינת הבוקר.
ועוד את זאת. במאפיה היינו משתהים עת ארוכה, בתקווה ובתפילה שגם הבנות שאהבנום, רעי ואנוכי, יגיעו לקנות לחם לבני ביתם, ובעת הזאת נזכה להתבשם בחן פניהן.
משנקפו העתים ושנותי הפליגו עמן - רחקתי מאלהי, ומן הריחוק הזה נתמעטה חרדתי ונתפוגגו פחדי שמאז.
משחשתי נינוח ומפויס עם עצמי, בהיותי נקי כפיים ובר-לבב ידעתי כי אלוהי לא ידינני לא סקילה, לא לשריפה, לא להרג ולא לחנק כמנוי במסכת סנהדרין. ואגב, כל אימת שהייתי מעלה בדעתי בימי בחרותי אלו ארבע המיתות הייתי בוחן מי כואבת פחות, ולא עלתה בידי להחליט ולהרגיע. בשעת חסד זו שבאתני, בעת שנתפייסתי עם עצמי, עלתה על דעתי לנסות לקיים עם ריבוני דו-שיח ישיר על מנת להתפייס גם עמו. כך אמרתי אל לבי וכך גם עשיתי, וראה זה פלא, הוא קבלני במאור פנים ובחמדה.
בעיני רוחי ראיתי עצמי נעמד למולו. אני נינוח והוא מפויס ופניו קורנות. אמרתי לו: אלי הטוב, אין לי ענין להשתית יחסי עמך על מנעל ומלבוש. אמר: שרוי לך. אמרתי לו: איני מעונין לעמוד לפניך שפוף קומה ולקרוא באוזניך את מחזור התפילות שכתבום אחרים ולא אני. אמר: שרוי לך.
אמרתי לו: איני מבקש לעמוד ולחרוז כל חטאי לפניך, אלה שעשיתים ואלה שלא עשיתים. אמר לי: שרוי לך, ובלבד שתהא מדקדק במצוות שבינך לבין שאר בני, ועל שלי אמחל לך. ועוד רבות בקשתיו, ועוד רבות השיבני בחיוב. נתחייכתי, ובמבט עיניים אוהב הודיתי לו והוספתי שמבקש אני להניח על ברכיו הרכות, ברכיים של אב רחום, שנה בשנה את ספר חיי - כדי שידינני לחיים, לחן ולחסד. באמרי זאת ראיתי בדל חיוך רוחף על פניו, חיוך שהבזיק ממנו גם אל פני ובא אל תוך לבי.

תגובות

captcha
הקלד את המספרים שאתה רואה בתמונה: