יום רביעי, 13 בנובמבר 2019, ט"ו חשון ה' תש"פ
לפרסום חייגו: 054-430-0186

דעות במבשרת ציון

שלושת הרגלים באור אחר

שלושה רגלים הם: פסח, שבועות וסוכות. שלושה חגים שלידתם באה מלב שמח

פורסם בתאריך:


נכתב על ידי

יעקב יעקב

משנקפו העתים והשנים נתרבדו זו על גבי זו ונתגבהו, נתרבדו עליהם מצוותיהם והלכותיהם. רובד אחד רבץ על קודמו, ועוד אחד בא עליו, עד שהועם זוהרם של שלושה הרגלים שלידתם באה מלב שמח.

המצוות, ההלכות, הדינים והסייגים שנוספו להם במרוצת הדורות על ידי התנאים, האמוראים, הסבוראים וחכמי כל הדורות שבאו אחריהם הכריעום והפכום "למצולה אין מים המלאה דגים", כדברי גדול משוררי תקופת ההשכלה י. ל. גורדון : "מילאו את הארץ דינים וסייגים כמצולה אין מים המלאה דגים".

אני אוהב את החגים הללו. אני אוהב את : "חג האביב", "חג הקציר" ו"חג האסיף". כאשר אני קורא לשלושת הרגלים בשמותיהם אלה - באה שמחה בלבי, כי הם ביטוי לערגת עם ישראל לארצו, לאדמתה ולשדותיה. כי הם מבטאים את חלומי האישי לחיות בשדות בית לחם כבועז ורות, וכמו האוהבים מספר "שיר השירים" המהלכים בין מים וגינות. כי החגים הללו בשמותיהם החקלאיים גושרים בין בני עמנו מימי המקרא, לבין החלוצים וגואלי האדמה ומפריחי השממה בעת החדשה.

התורה מצווה עלינו לישב בסוכה: "למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצריים".

אודה ולא אבוש, בשבתי בסוכה איני נותן דעתי על כך. דעתי כמו אוחזת בציציות ראשי ומוליכה אותי אל הרחק ואל זמנים אחרים. היא מוליכה אותי אל הכרמים של משפחתי בסונדור. היו לנו שם שלושה כרמים רחבי מידות שפרנסונו בכבוד רב ובשפעת. אני זוכרם כילד. אל הכרם הייתי מגיע עם אמי שהייתה מתקינה לאבי ולאחיי - שעבדו עמו בכרם - ארוחה בבית, והייתה נוטלתה בסל מיוחד אל הכרם, ואני הייתי נשרך אחריה, ובא ויושב בצל הסוכה שעמדה בכרם להצל על ראשיהם בעת סעודתם.

ואני נזכר גם בסוכה אחרת, בסוכתו של מעלם רחמים בשנות החמישים ביישובנו מעוז ציון. הייתה זו סוכה רחבת ממדים, שבה היו מתארחים כל בני העדה הסנדורית. את הסוכה היו מתקינים בניו של הרב, והיא הייתה עשויה אך ורק מעצים, מענפים ומעלי אילנות, כמתואר בספר נחמיה: "צאו ההר והביאו עלי זית ועלי עץ שמן ועלי הדס ועלי תמרים ועלי עץ עבות לעשות סוכות" (נחמיה פרק ח'). הייתה זו סוכה ירוקה בתרתי משמע. ועוד את זאת : מי שלא שמע את רבני כורדיסטן בברכם על המזון בשיבתם בסוכה עם בני עדתם התמימים - לא שמע קול תורה וברכה מימיו.

כן, אודה על חטאיי, אחר חג סוכות שכזה הולך לבי, ולא אחרי חג סוכות שבו שופכים דמים ומקריבים שבעים פרים במקדש, כנגד שבעים אומות העולם, ואחרי סוכות שדיוקנאות של בבות ורבנים עם תרבושים מעטרים את דפנותיהן.

שלושת הרגלים נקשרים בלבי ובדעתי לארץ ישראל, לעבודת האדמה, ליבול הארץ, ולאלה המחוננים את עפרה, ולא לאלה יושבי האוהלים "שתורתם אומנותם". על כך יש ליתן את הדעת ולשים את ההדגשים.

סוכות הוא חג האסיף, זהו המועד לאסוף מהשדה את התוצרת החקלאית. בעת הזאת מסיימים לדרוך את הענבים בגתות ולהיערך לעונת הגשמים הקרבה ובאה. אני אוהב את החג החקלאי הזה, ואת שני החגים החקלאיים האחרים.

בעת שאני יושב בסוכה אני מתבסם בבני עדתי שעבדו את האדמה בגולה, ואף בבואם ארצה עבדו את האדמה, ולא שעו אחרי קטנות. חגיהם היו ענווים ותמימים בתום לבם. הם נדמים בעיניי כמהלכים בסיפורי עגנון, הקושר בין ישוב הארץ וקידוש השם. בספרו "אלו ואלו" כותב עגנון: "בזמן שישראל עומדים על הקרקע, אפילו אומות העולם מקלסים אותם. אשרי מי שמייחד עצמו על הארץ ועוסק בישובה. שכל המייחד עצמו על הארץ ועוסק ביישובה מייחד את שמו הגדול בשמים ובארץ, ומרבה כבודם של ישראל, כנטיעה זו שאנו נוטעים בקרקע והיא פורחת ועולה מעלה".

אמיתה היא, שמי שעיניו טובות ולבו רגיש אינו צריך ליותר משני הרים - על אחד לעמוד ועל השני להביט. לי שני הרים - הרי כורדיסטן השגיאים והרי ירושלים שקדושתה רוחפת עליהם. היכן שאני עומד אני רואה את הטוב הבוהק בהר שמנגד.

חג שמח.

תגובות

captcha
הקלד את המספרים שאתה רואה בתמונה: