יום רביעי, 13 בנובמבר 2019, ט"ו חשון ה' תש"פ
לפרסום חייגו: 054-430-0186

דעות במבשרת ציון

על ילד מעברה ואמירי אילנות

היה זה הטוב שבזמנים * היה זה הרע שבזמנים * היה זה עידן החכמה, היה זה עידן הטפשות * היה זה תור האמונה, היה זה תור הספקנות * היו אלה ימים אחרים... ימים של אור ואפילה (דיקנס)

פורסם בתאריך:


נכתב על ידי

יעקב יעקב

זה היה הטוב שבזמנים: ימים ראשונים של מדינה חדורת אמונה ושופעת טללי נעורים עבריים. האור זרח מעיניהם של תושבי המדינה שקמה מן האפר. הכל עמלו למען המדינה. הכל אהבוה.

היה זה הרע שבזמנים: ימי צנע נוראים. מזון בהקצבה. דלות ועוני בכל. מעברות בוציות ומטויטות עד צואר. בגדים בלים. עבודות דחק יזומות שאינן מפרנסות את עושיהן.

היה זה עידן החכמה שבו השכילו מנהיגי המדינה להבין שזו העת להעלות את היהודים ממזרח וממערב, להצילם מן הגולה המנוונת והמצמיתה אל ארץ חמדת אבות, למרות קשיי החיים במדינה שעתה זה נולדה, ולמרות קופתה המדולדלת.

היה זה עידן הטפשות שבו תבעו את מושג: "כור ההיתוך", שלאורו בקשו מן העולים להתנער מעברם, להשיל מעליהם את מורשתם, להשליך לפח את אמונתם התמימה, את מלבושיהם, את מאכלותם על מנת להיות "יהודים חדשים", זהובי שיער ותכולי עיניים. "ישראלים חדשים" נעדרי גלותיות ועבר.

היה זה תור האמונה. רבים מאד האמינו שאלה המה ימות המשיח. רבים האמינו שבן-גוריון הוא הוא המשיח.

היה זה דור הספקנות. רבים מיושבי המעברות תהו: אנה זה אנו באים? ומי יחלצנו מן הביצה המעופשת הזאת הקרויה מעברה? ולא מעטים היו שאמרו: נתנה ראש ונשובה... אלה היו ימים אחרים. ימים של אור ואפילה. ימים של אהבה וחושך.

ובתווך, בזכרי כל זאת, כמו באור יקרות בוהקים לנגד עיניי מן הימים ההם: מורה אחד, שחקן אחד, ותלמיד אחד, שדמותם ניבטת מתוך  תמונה מהימים ההם. מן הזמנים הרעים ההם. מן הזמנים הטובים ההם. שורו הביטו וראו בעיניכם הטובות את התמונה שבכאן. התבוננו בה, התבוננו באנשים, בלבושם, באור שבעיניהם, ואני אספר לכם רזיה.

חובש הכובע הוא המורה צבי שטייר. מורה מופלא שהגיע אלינו, אל בית הספר במעברת הקסטל מעולמות אחרים, מאחת מארצות אירופה שלא ידענוה אז. נכה, צולע. בא אלינו כמו שליח אלהים. בימי ששי ובערבי חג ומועד היה מגיע עם כנורו והיה מנגן לתלמידי  בית  ספרנו  אשר שכן אחר כבוד במרומי המעברה. היה מנגן באוזנינו להנעים לימודינו. להנעים את דלות חיינו. הוא אהב את תלמידיו והם אהבוהו אהבת נפש.

העומד מצד שמאל הוא שחקן הקולנוע היהודי מהוליווד - דני קיי. הוא בא לארץ לתמוך במדינה שעתה זה נולדה. הגיע למעברת הקסטל לראות במו עיניו את בני עמו שזנחו את הגולה הדוויה, ועלו לארץ חמדת אבות לבנות ולהיבנות בה. הוא ביקר ב"טיפת חלב", שם חבק בזרועותיו "צבר" חביב שעתה זה הגיח לעולם. ביקש להראות לעולם כיצד נולד עם. בקש להרבות תרומות לעמו. כילד אני זוכרו כשהוא  סובב בין הצריפים לראות כיצד נבנית הארץ. גולת הכותרת הייתה ביקורו בבית הספר היסודי. לכבודו נערך טכס תחת הכותרת: "פה בארץ חמדת אבות תתגשמנה כל התקוות".

והילד הזה שבמרכז התמונה, שאוחז בידו דגל, ונושא דברו בגאווה ובגאון, שעמידתו הזקופה משדרת את זאת, הוא שמעון רומח ששמו אז היה שמעון רחמים. ילד מעברה, מן הימים הרעים ההם, מן הימים הטובים ההם. ילד שנבחר לייצג את תלמידי בית ספרו בפני שחקן קולנוע שמאות מליוני צופים ראוהו בבתי הקולנוע. הילד עשה את שהוטל עליו בגבורת מנצחים ובעזוז. עמידתו הגאה אומרת זאת.

תמול שלשום שאלתיו מה אמר בדברו אז, והוא זכר ואמר: המורים הכינו לי, וכתבו לי את הדברים.   ישבתי  בביתי ושננתי את הכל. חזרתי על כך פעם ופעמיים, ועוד שבעתיים, עד שחשתי שהמלים שגורות על פי כמילות התפילה בפיו של שליח ציבור מיומן. כאשר הגיעה שעתי  דקלמתי את הכל בעל-פה כמצופה ממני.  דברתי על המדינה שעתה זה קמה. על שיבת ציון ועל אהבת המולדת. ועל כך שרק כאן בארץ חמדת אבות תתגשמנה כל התקוות. עצימות הנאום באה לי מקטעי השיר המופלא של נתן אלתרמן: "מגש הכסף" ששולבו בו: "והארץ תשקוט עין שמיים אודמת תעמעם לאיטה על גבולות עשנים, ואומה תעמוד קרועת  לב אך נושמת לקבל את הנס האחד אין שני...".

משסיים להשיבני דבר, לאט (לחש) באוזני את זאת: ודע לך שבשל התרגשותי הגדולה שמטתי שלוש שורות מהנאום. שלוש שורות נצחיות מהשיר, דבר שהביא להקמת "ועדת חקירה" של המורים... הכיצד זה קרה? ועל שום מה זה קרה?  אהבתם הגדולה עמדה לי, ובזכות אהבתם צלחתי את המכשלה  הגדולה הזאת, ובזכותם  הגעתי עד הלום... אמר את שאמר ושנינו נתחייכנו.

וילד זה שמן המעברה - צמח וגדל ועשה חייל. הוא פעל בזרועות הבטחון של מדינת ישראל בדרגים הבכירים ביותר, וזכה להערכה עצומה, ולא את כל מעשיו ומפעלותיו ניתן לספר. יאיר רומח שכננו הוא אחיו. שניים שהם גאוות כולנו. 

מן הימים ההם צמחו עצים ששורשיהם נטועים עמוק באדמת הארץ ואמיריהם בשמים. לו ירבו.

כיתוב תמונה: שמעון אוחז בדגל. המורה חובש מגבעת ודני קיי ברעמת שיער

 

תגובות

captcha
הקלד את המספרים שאתה רואה בתמונה: