יום רביעי, 23 במאי 2018, ט' סיון ה' תשע"ח
לפרסום חייגו: 054-430-0186

דעות במבשרת ציון

ירושלים אהבתי

אין זה סוד ואם מי מכם אינו יודע, אצהיר זאת שוב: אני אוהב את ירושלים | ואכן חברים, מדובר באהבה שאינה תלויה בדבר אך לא נוצרה היא בשל קדושתה של הבירה | אני אוהב את ירושלים בשל אלף סיבות אחרות, את המרכזיות שבהן מניתי בשורות אלו

פורסם בתאריך:


נכתב על ידי

יעקב יעקב

אין בגד קדוש אין כיסא קדוש, אין מכונית קדושה,  אין עיר קדושה. יש בגד נאה ויש בגד מכוער, יש כיסא יציב ויש כיסא רעוע. יש מכונית איכותית ויש מכונית מקרטעת, יש עיר בנויה לתפארה ויש עיר נעדרת חן.
אני אוהב את ירושלים לא בשל קדושתה. אני אוהב אותה בשל אלף סיבות אחרות. אלוהים שלי אינו דר בירושלים. אלוהים שלי מלוא הארץ כבודו. השכינה שלי היא גדולה ורחבה ממידותיה של ירושלים, ובעתות חן וחסד אני חש את כנפיה מרפרפים מעל ראשי גם בהרי ירושלים, באלפים ובקרפטי .
ירושלים שלי לעתים נאה ולעתים מכוערת. בירושלים שלי אנשים טובים ומיעוטם רעים, רבים נעימי סבר ומיעוטם גסי רוח. יש בה שכונות כלילות יופי ויש בה שכונות הטובעות בדומן.
אני אוהב את שירת ירושלים, את צלצול ענבלי הפעמונים בכנסיותיה ואת קולות השופר בימי הסליחות. את שווקיה, את חומותיה, את שעריה את אווירה ואת אורה. ירושלים שלי אינה עיר קדושה, היא עיר מתים (מתים במקרא = אנשים) של כל אלה שעשאוה מיוחדת ובנויה ושונה במרוצת אלפי שנותיה. היא עיר יהודית ומוסלמית ונוצרית וארמנית. חילונית וחרדית, שוקטת וסוערה היא עיר של נשים נאות ושל גברים חמורי סבר.
אני אוהב אותה הגם שלעתים היא מתנהגת כאשת חיק המתנכרת לאישה. ירושלים שלי אינה קדושה. אולי טובי בניה יכולים להתהדר בתואר זה. ועל ירושלים זו, ירושלים של מטה מדברת שירתי בחן בחסד בחמלה ובכאב. 
לכל אדם ירושלים. עמוס עוז מתאר אותה כעיר חורפית, עיר מסתגרת, עיר עגמומית, עיר של קצות הדרכים. עגנון רואה את ירושלים כעיר ש"כל האקלימים חוברים בה יחדיו, ורוחות שונות שולטות בה, ורוח מתחלפת ברוח, ורוח ברוח, מלבד חילופי עתים ושינוי זמנים יוצאים מחום לקור ומקור לחום" ('לפנים מן החומה') והיא עיקרו של העולם. ויש לו לעגנון שתי ירושלים: "ירושלים של מטה המכוונת לירושלים של מעלה, ושתיהן לבם של ישראל מכוון כנגדן".
ירושלים של הורי בסונדור שבכורדיסטן (כפר חיותם) הייתה  עיר שמיימית, עיר מן התפילות. הם ראוהה דרך מילות התפילה "ותחזינה עינינו בשובך לציון". בעבורם היא הייתה משאת נפש ומשאלת לב. לא מקום. וגם בהגיעם ארצה היא נותרה בלבם עיר של תפילות. הם לא ידעו לשיר לה שירי תהילה כאלכסנדר קלוזנר, סבו של הסופר הגדול עמוס עוז, אשר הגיע לארץ והמשיך לכתוב לירושלים שלו שירים ברוסית. לא לעיר הזו הדלה והמאובקת שראה לנגד עיניו, אלא לאחרת, לזו "האמיתית" - ירושלים של שירים. ירושלים של הורי הייתה של תפילות. ירושלים שלי היא זו שאמי ואבי, אחי ואחיותיי בנו באהבתם אותה. אבי נטע לה נזר ירוק עד. הוא עבד בקרן הקיימת. הוא יצא כל בוקר עם שקית שהייתה עשויה מבד יוטה ובתוכה צרור אוכל דל, לנטוע  עצים בהרי ירושלים, ולבנות  טרסות לאצור בהן את האדמה שלא תסחף .אמי ירדה כל בוקר לעמק הארזים לבושה בבגדים כורדיים צבעוניים לקטוף פירות להזין בהם את אנשי ירושלים .
שני אחיי עבדו במחצבת הקסטל. הם שברו אבנים בפטישים, אבנים שבהן בנו את ירושלים. אחיותיי השתיים מירקו את בתי רחביה לתתם לחן ולחסד בעיני יקירי ירושלים, ונקיי הדעת שדרו בהם.
ירושלים שבנו בני משפחתי, איש ואישה בדרכם, פתה בעיניי ואני כתבתי לה שירים, שירים של אהבה. ירושלים אינה קדושה. יש שהיא מתקדשת במעשי אוהביה.

תגובות

captcha
הקלד את המספרים שאתה רואה בתמונה: