יום חמישי, 21 ביוני 2018, ח' תמוז ה' תשע"ח
לפרסום חייגו: 054-430-0186

דעות במבשרת ציון

רק נתניהו יכול

המשמעות המעשית של 'שלום שתי המדינות', במיוחד לנוכח הניסוי הכושל בעזה: ישראל גדולה וחזקה, פלסטין קטנה וחלשה | אלא שעל כך קמו במרחב הציבורי הרלבנטי שלנו שני גורמים החולקים חלק חשוב ממנו והם דחו אותו על הסף | ומי הם? הפלסטינים והשמאל הישראלי | ואיך כל זאת קשור לחקירות ראש הממשלה ועדי המדינה?

פורסם בתאריך:


נכתב על ידי

מרדכי ליפמן

otmoti@netvision.net.il

עם פרסום הידיעה על הצטרפותו של ניר חפץ לקבוצה הגדלה והולכת של עדי מדינה, סביר להניח כי נתניהו הוגה, בצד המהלכים שעליו לנקוט בהם, אם יוגש נגדו כתב אישום, גם במשנתו הפוליטית אותה הוא יותיר לדורות הבאים. במיוחד תקפה הנחה זו אם תוצע לנתניהו פרישה מכובדת עכשיו, ללא כתב אישום. אפשרות זו איננה בלתי סבירה, במיוחד לנוכח חולשת האשמות נגדו, שיונחו (אם יונחו), על שולחן ביהמ"ש המחוזי בירושלים. 
בינתיים צפות ועולות מגמות חדשות בלשכות הפרקליטים, אם לנוכח הרצון הברור שלהם להימנע מהתכתשות ארוכת שנים עם ראש ממשלה בישראל, ובמיוחד ראש ממשלה מקובל מאד כנתניהו, ובמיוחד כאשר גרף הפופולריות שלו בסימן עליה. 
אופיינית מאד להלך רוח זה בקרב גורמים שונים בפרקליטות, הצעה, לגבש צוות משפטנים חדש לעיון נוסף בסיכומי החקירות, כפי שהונחו ע"י המשטרה על שולחן הפרקליטות.
אלא שבינתיים זז הציבור הישראלי ימינה. חל שינוי מעמיק בעמדותיו וביחסו אל הבעיה הפלשתינית. מוצר/מושג מלאכותי אמנם, אך חי וקיים, אף תובע פתרון. מסתבר כי נתניהו, מבין כל גלריית המנהיגים הפוטנציאלית, והוא בלבד, מצא, גם בתחום המורכב הזה, את שביל הזהב סביבו הוא יוכל (אולי) לגבש קונצנזוס לאומי, למרות כל הקושי שבדבר.  
המושג שתי מדינות לשני עמים הוזכר רבות בנאומים של יצחק רבין ויאסר ערפאת  כאשר ביקשו להכשיר את הרוחות (ואת קולותיהם של חברי הכנסת, ערב החתימה על הסכמי אוסלו, בעמל רב מאד). בועידת אנאפוליס שנערכה בנובמבר 2007 נאמר כי "פתרון שתי מדינות לשני עמים, יהיה הבסיס למשא-ומתן העתידי ליישוב הסכסוך הישראלי-פלסטיני". הסכמה זו נתקבלה שם על ידי הישראלים, הפלסטינים והאמריקאיים.
ב-5 ביולי 2009 הניח בנימין נתניהו, בישיבת הממשלה, בצד ההסכמה גם סייגים ראשונים: "הבאנו הסכמה לאומית על המושג שתי מדינות לשני עמים: 'ישראל תוכר כמדינת הלאום היהודי. היא תקבל גבולות ברי הגנה שכוללים פירוז מלא של השטח הפלסטיני. בקעת הירדן תישאר בשליטה ישראלית".
השאלה המהותית העומדת היום על הפרק, שוב איננה מתמקדת במקומו של נתניהו בסוגיה זו. אלא היכן עומד הציבור בישראל. היא זו שתכריע. על כך עונה /משיב הסוציולוג וההיסטוריון, פרופסור עוז אלמוג, החוקר במשך שנים את החברה והתרבות בישראל. אלמוג הוא אולי סנונית ראשונה בתפנית הנצפית והמתפתחת של האקדמיה בנושא זה. הוא פרסם לפני כשנה מאמר בכתב העתFORBES   ישראל, בו הוא מתייחס ליחסים בין חלקים בחברה הישראלית/יהודית פנימה. שאלותיו נוקבות. ולמעשה הוא מניח יסודות לחשיבה חדשה. כזו המצמצמת מאד במשתמע, את התמיכה ברעיון המדינה פלשתינית.
במאמר זה תוקף פרופ' אלמוג, את התפיסה הנאיבית של השמאל, אשר הובעה גם במהלך מבצע 'צוק איתן', על ידי "המעורב הישראלי", השכיח כל כך במקרים כאלה: "לקט" מלאכותי של פוליטיקאים, עיתונאים וכן קבוצות מפגינים, אשר דרשו את הפסקת הלחימה הישראלית (למרות היותה מצומצמת מאד) בעזה. 
"השמאל הרדיקאלי תופס את האלימות המופנית כלפי ישראל כתולדה של סכסוך בין יהודים לפלסטינים, שנוצר בשל נסיבות היסטוריות טרגדיות. כיוון ששני העמים אשמים באותה מידה (הציונים קצת יותר), וכיוון ששניהם שואפים לחיות בשלום ובשלווה זה בצד זה, הפתרון אחד ופשוט: פשרה. מה שמעכב את סיום הסכסוך היא הסרבנות הישראלית. קצת יותר מאמץ, גמישות ופתיחות מהצד שלנו יגשימו את החלום ההדדי. 
"ואז בא 'צוק איתן' ושם לראשונה זרקור ממוקד על ההזיה הזאת. פתאום נעשה יותר קשה לעגל קצוות, ליצור סימטריה מופרכת, ללכלך על ישראל ולזלזל בתבונה ובמוסריות של הנהגתה, צבאה ורוב אזרחיה. למרבה צערו של השמאל הרדיקאלי, החמאס גם פתח במתקפת הטילים (למעשה עוד קודם לכן, באירוע החטיפה ורצח הנערים); גם חשף ארסנל נשק עצום שנאגר במטרה לרצוח המוני ישראלים (תוך בזבוז מיליארדים שהיו אמורים לשפר את רמת החיים בעזה); גם המחיש את שיקוליו הלא רציונאליים, עד כדי טירוף והתאבדות (הרי ברור שבלתי אפשרי להכריע את ישראל באמצעות טילים ועוד יותר ברור שהתגובה תגבה מחיר כבד מהתוקפן); וגם הראה שתנאיו להשבת השקט על כנו אינם כוללים שום סעיף של משא ומתן על שלום".
ישראלים רבים אוחזים היום בתפיסה זאת. למעשה הם מהווים רוב גדל והולך השולל בתכלית, את קיומה של מדינה פלשתינית. הציבור מאמין שכל מדינה פלשתינאית, תלך בדרכה של המדינה העזתית, במוקדם או במאוחר. מה גם שמועד הסתלקותו מהזירה של אבו מאזן, קרב והולך. 
אם קיים סיכוי כלשהו, שהציבור בישראל יגלה שוב נכונות לראות ברעיון המדינה הפלשתינית לצידה של ישראל, אפשרות ישימה, הדבר מותנה אך ורק בכך שנתניהו יהיה זה שיוביל אותו לכלל הגשמה, ובתנאים שהציג  בישיבת הממשלה האמורה. אם יפרוש עכשיו, בדרך זו או אחרת, "חזון"  המדינה הפלשתינית, יהפוך, בשים לב לעמדותיו הנוכחיות של הציבור בישראל, לחלומו הרטוב של השמאל, ושלו בלבד. 
הנה כי כן המציאות הישראלית יוצרת הפתעות: שניים הם שלא יחמיצו הזדמנות להחמיץ הזדמנות: הפלשתינים כדרכם מימים ימימה, והשמאל כדרכו בעשרות השנים האחרונות. הפעם, בשל רדיפתו (בעזרת התקשורת ומשטרת ישראל), את נתניהו ומאמציו לסלקו מן השלטון.

תגובות

captcha
הקלד את המספרים שאתה רואה בתמונה: