יום ראשון, 27 במאי 2018, י"ג סיון ה' תשע"ח
לפרסום חייגו: 054-430-0186

דעות במבשרת ציון

על חתונות וזמנים אחרים

על כברת הדרך שעברה תעשיית האירועים בתוך פחות מיובל שנים – מחתונות פשוטות 'תוצרת בית' ועד אירועים נוצצים שקשה לאכול אחריהם במשך שבוע...

פורסם בתאריך:


נכתב על ידי

יעקב יעקב

משתמו הפסטיבלים יצאנו לחגוג. ישבנו בקניון 'הראל' והיינו מצחקקים להנאתנו. שאלתי את רעי: "מה להזמין עבורך?". אמר: "לא כלום, שכרסי עמוסה מצהרי היום". ראה בתמיהתי וסיפר: "הוזמנו לבר-מצווה ומה לא היה שם?!", סיפר ומנה. סיפר ומנה. משסיים למנות את כל מטעמי המלך שהונחו לפני האורחים לענג את כרסם, אמרתי לו: "ואף אני אספר לך על מסיבת בר-מצווה". אמר: "ספר", וספרתי.
באותה מסיבת בר-מצווה השתתפו שניים עשר אורחים ועמם אמי, אבי ואנכי. הייתה זו שמחתי שלי. ושמחתי גדולה הייתה - שכן זכיתי לקבל בה חמש מתנות: חולצה לבנה צחה כשלג, שני עטים נובעים, שעון ותנ"ך מחולק לארבעה ספרים: תורה, נביאים ראשונים, נביאים אחרונים וכתובים ואורחינו זכו לברך על מטעמי אמי, על אורז, במיה ופיתה.
נתחייכו להם ונתאנחו רעיי שעמי ואמרו: כן, אלה היו ימים רחוקים וזמנים אחרים. נתאנחתי אף אני ואמרתי: "רואה אנכי שפניכם מחויכות ואוזניכם כרויות לשמוע על אותם הימים. הסכיתו ושמעו, ואספר לכם גם את סיפור חתונתי". השיבוני רעי במקהלה: "ספר, ספר".
אמרתי: "הכול החל בעיניה הבורקות, בצמתה הארוכה ובגזרתה הדקה של שרה ההולכת עמי מזה חמשים ושתיים שנים תמימות וטובות. משנתרצתה לחיזוריי - באה החתונה. האולם היה הגדול שבאולמות. היה זה מגרש הכדורסל שכולו מהמורות ו"רצפתו" עפר שעליו עומד כיום המתנ"ס של מעוז ציון. בשעה שש באותו בוקר התדפקתי על דלתות בני משפחתי ושכניי, כדי לכנוס כסאות ושולחנות לחתונתי. קודם שהובלתים אל ה'אולם' כתבתי בעפרון על כל שולחן וכסא בתחתיתם את שם הבעלים. היו שם כסאות ושולחנות בצורות שונות ובגבהים שונים. השורות הסדורות נראו כדבשות גמלים - גבוהות ונמוכות, גבוהות ונמוכות.  את שרשרת נורות החשמל הרהויות והחיוורות התקין יוסף קונדו זכרו לברכה, שבמהלך החתונה גם תיקן את הפיוז שנשרף חמש פעמים וגרם לעלטה שירדה על באי חתונתנו.
משהגיע הרגע המיוחל, עלתה על הבמה המאולתרת להקת 'קוקו' המפורסמת, שניגנה ושרה בעברית, בערבית ובכורדית, ו'הרון טיצה' (זה היה שמו וכינויו) עבר עם עוזר להניח על השולחנות גרעיני חמניה.  העוזר נשא את המגש והוא חפן בנדיבות לב בשתי כפות ידיו את הגרעינים ופיזרם על השולחנות להנאתם של אורחינו, שהיו מפצחים וזורים את הקליפות לכל עבר - כמנהג הימים ההם. ואז בא השקט והרב צמח בראזני זכרו לברכה השיאנו כדת משה וישראל, ודודתי רבקה משכונת הכורדים שעמדה לידי לחשה על אוזניי: לאחר שתשבור את הכוס, הנח את רגלך על רגלה של שרה שתמשול בה כל הימים. ואיני יודע מדוע לא עשיתי כדבריה, אם משום שלא רציתי להכתים את נעלה של שרה בעפר שהיה מתחת לרגלינו, 
ואם שלא חפצתי למשול  בה, ואני מיצר על כך עד היום. משתם הטכס הגיעה העת לענג את אורחינו במאכל ובמשקה. כל אורח קיבל צלחת קשיחה מפלסטיק (לא חד-פעמית חלילה) ובה: אורז, ירך עוף, ביצה, מלפפון חמוץ במלח ופיתה. והם אכלו והאזינו להנאתם לצלילי תזמורת 'קוקו' שהנעימה כל העת.
משרבו השעות הגיעה שעת המתנות. המוסיקה פסקה לרגע כדי לשמוע את מיכאל מיכאל (זכרו לברכה) שעמד על הספסל והאיץ בחוגגים להרעיף על הזוג הצעיר מתנות. הרון טיצה (אהרון בן דודתי) עבר בין הקרואים שהפקידו בידיו את מתת לבם. זה סרוויס כוסות. זה וזה מעוטרת. זה סכו"ם מוכסף וזה חולצה לחתן, ורבים אחרים כסף מזומן. את השי הביא האיש למיכאל שבקולו הרם והחמים הכריז על נותן השי ועל מתנתו, תוך שהוא מניף את המתנה לנגד עיניהם של החוגגים, ורחמים אברהמי, מנכבדי היישוב, זכרו לברכה, שישב למרגלותיו, רשם במחברת את הכול: את שם נותן המתנה ואת ערכה. לאחר ההכרזה כל נדיב לב זכה לקטע מוסיקלי - שירים ממקהלת 'קוקו' ולמילות חן וכבוד ותודה מפי מיכאל, שלוו בצהלולי הקהל וב'קולולו' מפי נשות כפרנו המעודנות ושופעות החן. ואחר באו המחולות ופרצה שמחת החוגגים עד כי נשתכחנו מלב - שרה ואני. משפרש אחרון החוגגים פרשנו אף אנו לביתנו, וכמו צל צעדו אחרינו שני רעים: מלכיאל בראזני זכרו לברכה, ודוד לוי שיבדל לחיים ארוכים, שנשלחו על-ידי הרב לעשות מצווה ולהדריכני דרך גבר בעלמה. הפצרתי בהם שילכו לדרכם כמו עשו מלאכתם נאמנה. נתרצו והלכו, ורעייתי ואני היטלנו עצמנו על יצוענו כשתי אבנים דמומות מרוב עמל ויגיעה. למחרת בשעה שש בבוקר הלכתי לאולם חתונתי להשיב למיטיביי את הכיסאות והשולחנות שהשאילו לי לחתונתנו".
"כן, אלה היו ימים רחוקים וזמנים אחרים", אמרו רעיי שישבו עמי בקניון 'הראל'. "ימים טובים", אמרתי.

תגובות

captcha
הקלד את המספרים שאתה רואה בתמונה: