יום שני, 19 בנובמבר 2018, י"א כסלו ה' תשע"ט
לפרסום חייגו: 054-430-0186

דעות במבשרת ציון

ירושלים של מטה

לכל אדם ירושלים בסוף דרכו | אני כל דרכיי ירושלים | נערותי ירושלים, חלומותיי ירושלים, כל ילדיי ירושלים ואמי שלוקחה אל עפרה

פורסם בתאריך:


נכתב על ידי

יעקב יעקב

הוריי עבדו את האדמה בכורדיסטן וחלמו על ירושלים. משהגיעו אליהם בשנת 1951 שליחי המדינה - ראום הוריי כמבשרי הגאולה.
נתיב גאולתם היה נתיב ייסורים: אהלי שער העלייה, מעברת הקסטל ועבודת דחק. הם הלכו בנתיב הגאולה מיוסרים ושמחת עולם על ראשיהם. הם האמינו כי "ארץ ישראל נגאלת בייסורים". הם הלכו לעולמם בשברון חלומם, ומעולם לא שמעתים אומרים: "נתנה ראש ונשובה מצרימה".
וחלום גאולתם בא ונתגשם במלואו. ילדיהם, נכדיהם וניניהם, שילשים וריבעים גדלו בארץ. השתרשו בה, השכילו בה, וכולם צועדים בה קוממיות ובלבם ירושלים. לא אמנה שמותם, ולא אגיד מעשיהם שלא להגיד דבר שיש בו קורטוב של רהב.
לימים משעמדתי על דעתי בקשתי להעמיד במלים גלעד ו"יד ושם" לזכר אמי ואבי שאהבת ירושלים רחפה מעל ראשיהם כל הימים. מלים אלו הן מתוך ספרי: "חלומה בשער בת רבים", והן כלולות גם בחוברות יום ירושלים של משרד החינוך.

"חלומה בשער בת רבים"

"מיום שחרב בית המקדש ננעלו שערי תפילה. שערי דמעה לא ננעלו" (תלמוד בבלי, ברכות ל"ב). לכל אדם ירושלים בסוף דרכו. אני כל דרכיי ירושלים. נערתי ירושלים, חלומיי ירושלים, כל ילדיי ירושלים ואמי שלוקחה אל עפרה. אני חומותיה, רימונים ותאנים שרנים חיותם בה. רוח, מגן, סהר, צלב. אני נתיב ייסוריה, קברה, חתן דמיה. אני בנה.
פעם, בילדותי, חלמתי והנה פרוטות בכיסי ואני הולך אל ירושלים. היה זה משכבר הימים, כשאמי לבשה בגדי צבעונין כורדיים ועבדה בהרי ירושלים להחיות. היה זה משכבר הימים כשאבי נטע עצים בגבעות המקריחות לעטר לעירי נזר ירוק-עד. מיני אז משוכה דרכי אליה, ואני הולך וסובב בשווקיה, ואני הופך כולי ירושלים אט אט. חיי בה, ויודע אני כי אף מותי בה. לו רוחי בה ושערים לא נעולים. לו בניי ובנותיי בה ובניהם, כאמי כאבי, כרעייתי כאני. לכל אדם ירושלים בסוף דרכו. אני כל ימיי ודרכיי ירושלים".
אני מרבה לנסוע אל מדינות הים ואני שב אליה תמיד. אני מרחיק נדוד עד קצות תבל ושב אליה תמיד. אני נוסע ורואה את ערי תבל המעטירות, את יופיין הכובש, את חוצות הערים הממורקות, את השווקים, ואת המוזיאונים, ואת הארמונות והמצודות ולבי נצוד ונכבש בקסמן.
ובעת שכזאת דעתי אזי מבטת אל חדרי לבי כאומרת: כן, הן אולי יפות ממנה, ונקיות ממנה אבל אל יפת לבך, שכן היא שלך והן זרות. היא חלומם מכמיר הלב של הוריך שבנוה ועיטרוה בגנים ואילנות, ובאלו אין לך חלק ונחלה. ויש שדעתי נחה עליי אז, ויש שלא. ותמיד תמיד אני שב אליה, ולא לבדי אני שב אליה, אלא שהולך אני אליה עם רעי כמכניף.
אני כובשה ברגלי, וסימטאותיה מכירות אותי זה מכבר, ולעתים נדמה לי שהן שואלות: באת שוב? ומי הם אלה ההולכים עמך בזו הפעם? ואני מצהיל פני למולן ומשיב להם: אלה רעיי מאיגוד מנהלי התרבות, ואלה מאגודת העיתונאים, ואלה רעיי שמן הצפון מגבעת אלה ובנותיה, ואלה רעיי מבית שאן ובנותיה, ואלה ידידיי הקרובים ממבשרת ציון וסביבותיה, ואלה באו מארצות רחוקות מגרמניה ומדנמרק. וחוצות העיר ירושלים אף הן מצהילות פניהן לנגדי וכמו אומרות: ברוכים הבאים.
אך לא תמיד אורים פניה של עירי. יש שהיא כובשת פניה מבושה וכמו מבקשת מחילת רעיי ושלי על חרפתה: על גלי האשפה המרצפים נתיבותיה, על אלימות בניה, על עושק סוחריה הנוטלים עשרים וחמשה שקלים בעבור כוס מיץ המוגש בכוס חד פעמית, ועל קלקלות אחרות שהשתרשו בה. ואף אני כובש פני באדמתה מבושה - כבן הרואה בחרפת אמו האהובה לעת כשלונה.
עם לכת רעיי לדרכם בתום הסיורים עמי, אני שב אל ביתי ובלבי ירושלים הנחלמת שהיא יפה בעיניי כי היא שלי.

תגובות

captcha
הקלד את המספרים שאתה רואה בתמונה: