יום חמישי, 16 באוגוסט 2018, ה' אלול ה' תשע"ח
לפרסום חייגו: 054-430-0186

דעות במבשרת ציון

סיפורו של הבית ברחוב הכרמים 23

נולד בי הרעיון לכתוב להם ספר. ספרון קטן שבו אספר את הכל. שיהא להם זה 'ארגז כלים' מחשל ומחנך

פורסם בתאריך:


נכתב על ידי

יעקב יעקב

דברים אלה שאספר איני יודע מי צריך להם, אלא מאחר שעלו בדעתי בערב שבת קייצית אחת בשעת בין השמשות - אספרם.
ומה בין המעשים שאני מבקש לספרם, לבין אותם עשרה דברים שנבראו בערב שבת בין השמשות? אשיבכם דבר דבור על אופניו. להתקינם בלבבכם אהדדי.
עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות, ובכלל אלה בארה של מרים אחות משה, באר שהייתה הולכת עם ישראל בכל מסעיהם במדבר, והייתה פותחת פיה ואומרת שירה, כך גם ספרי: "סיפורו של הבית ברחוב הכרמים 23" - שהורתו ולידתו בערב שבת בין השמשות, בשעה של נסים ופלאות. אך מדוע ארבה להג, הרי לכאורה מוטב לי, ומוטב לכם קוראי, כי אפתח ואספר הדברים כסדרם.
היה  זה יום קיץ חם. יום שבו להטה השמש כתנור, והייתה קופחת על ראשי האנשים ומקפחת אמירי אילנות ופרחים. משרפה היום ותש כוחה של החמה יצאתי אל חצר ביתי - ששני עצי זית במרכזה, והיא עטורה באילנות נאים ובעצים מניבים פירות שופעי עסיס - להשיב נפש. ישבתי לי כך הוגה ומתנמנם, מתנמנם והוגה, עד שלפתע עלו באוזני מצהלות נכדי שהגיחו מפתחי בתיהם הסמוכים והעירוני. והיו קולותיהם מתנגנים באזני כמנגינה שמימית להפעים.
נתמלאה החצר בקולם ולבי נמלא בגיל, והלכה אז דעתי אחר אושרי שעתה, ואחר עוניי שמאז. וזכרתי, ועלו בראשי ימי המעברה הדלים, וזכרתי את הלחם מאתמולים שהייתי טובלו בתה חם לרככו שיהא ראוי למאכל, וזכרתי את מכנסי המטולאים טלאי על גבי טלאי, וזכרתי את רגעי הבושה בשעה שחלצתי נעלי והכל היו מביטים בגרבי שהיו קרועות ומחוררות ככברה, וזכרתי את הורי ברפיונם ואת עיניהם הכבויות מדלות. וזכרתי, וזכרתי...
מצהלות נכדי הרבים שהתרוצצו בחצר השיבוני אל המציאות, אל העכשיו, ולבי רחב ונמלא ששונות. שהנה חייהם שופעי טוב: מלבושם נאה, ומנעליהם 'נייק' ו'אדידס' ועוד מיני מותגים שאיני יודעם. ויש שהם סועדים לבם במסעדות ובבתי אוכל שדמיהם מרובים, והולכים הם עם הוריהם לארצות רחוקות, וכל מבוקשם ניתן להם.
בעודני מתבשם למראה עיני ומן המחשבות הטובות הללו, באו בי תוגה והרהור מהול בעצבון שהדהדו בלבי ובדעתי כאחד, כאומרים לי: לא טוב הדבר! לא טוב שנכדי אינם יודעים את העבר, ונדמה להם שכך היו הדברים כל הימים.
ודברתי אני אל לבי כאומר: ספר את סיפור המשפחה, את סיפור העלייה לארץ. ספר על המשברים והתלאות והעוני שהיו מנת חלקה של המשפחה. ספר למען ידעו הם שלא הכול מובן מאליו. ספר שידעו שבעבור אושרם ועושרם הרועפים על ראשיהם הזהובים היו ששלמו ביזע ובעמל ובדמים בתרתי משמע.
ובאותו הרגע בערב שבת בשעה שבין השמשות נולד בי הרעיון לכתוב להם ספר. ספרון קטן שבו אספר את הכל. שיהא להם זה 'ארגז כלים' מחשל ומחנך. אמרתי ועשיתי.
כתבתי למענם את ספרי: "סיפורו של הבית ברחוב הכרמים 23".
ספרי זה הוא אמנם סיפור המשפחה שלי, אך הוא גם סיפורו של היישוב שלנו, הוא סיפורה של העדה הכורדית שימיה היו מצער ואחריתה שגאה מאד. זהו סיפור נס הקמתה של המדינה שקמה מן האפר והפכה לבית חם ומגן לתושביה ולבניה שבאו לבנות ולהיבנות בה.
משום שכך אני רואהו, ומקווה שכך יראוהו האחרים - אביאו כמות שכתבתיו לנכדי, ככתבו וכלשונו. ואומר עוד את זאת, ואף שכתבתיו בשעתו לששה עשר נכדי ולא לאחרים, ולא הפצתיו ברבים, הגיע הספר לידי אחרים רחוקים, וזכה לניתוחים ולפרשנויות של מבקרי ספרות למיניהם, ואודה שהדבר שמחני שהרי כוונתי הייתה בערכים המוטמעים בו, ואלה הרי הם טובים לכל.
בשבוע זה אביא קטע קצר מן הספר, ובשבועות שיבואו אביאו חלקים חלקים מהחל ועד כלה.
"נכדי האהובים, אספר לכם סיפור על בית. בית שהיה פעם אוהל. שהיה פעם צריף. שהיה פעם דירת עמידר, והיום הוא הבית שבו גרה המשפחה שלנו. הבית ברחוב הכרמים - במבשרת ציון. אני רוצה לספר לכם סיפור על בית, כי בית הוא הרבה יותר מבית. כי בית הוא משפחה, כי בית הוא זכרונות, והוא חלומות דריו, כי בית הוא סיפור חיים שהכל חוסה בצל קורתו".
המשך יבוא.

תגובות

captcha
הקלד את המספרים שאתה רואה בתמונה: