יום שני, 19 בנובמבר 2018, י"א כסלו ה' תשע"ט
לפרסום חייגו: 054-430-0186

דעות במבשרת ציון

האשליה המתוקה שהתנפצה בדם ואש

החודש ימלאו 23 שנים לחתימה על הסכם אוסלו ב'. מה קרה מאז?

פורסם בתאריך:


נכתב על ידי

מרדכי ליפמן

otmoti@netvision.net.il

בעוד מספר ימים (24.9), יחול יום השנה ה–23 לחתימה על הסכם אוסלו ב'. עוד ארבעה ימים יחלפו וההסכם ייחתם שוב, ברוב עם, על מדשאות הבית הלבן. הסכם אוסלו הראשון, שעל שמו נקרא התהליך כולו, נחתם שנתיים קודם לכן ב-20.8.93. לא מזמן צוין חצי יובל לאירוע זה.

כבר בעת החתימה הביעו ספקנים רבים את דעתם השלילית על ההסכם. אזהרות היו בשפע. הראשון בין המזהירים היה חוסיין מלך ירדן. הוא שלח מסר סודי לרבין ובו הוא הזהיר אותו ואת ממשלתו לגבי ערפאת: "ישראל עושה עסקים עם האיש הגרוע ביותר. ערפאת הוכיח שוב ושוב שלא ניתן לסמוך על מילתו". ישראל, שכבר התנכרה בעבר לאזהרותיו של המלך (שהוכחו כאמינות - גולדה מאיר הוזהרה על ידו ערב פרוץ מלחמת יום כיפור), לא למדה מניסיון העבר. הממשלה נפנפה את דעתו של המלך, כנפנף זבוב טורד מעל פניה.

ואכן לא חלף זמן רב ודיבורים טורדים יותר הגיעו לישראל. ב-23 במאי 1994 פחות משנה לאחר אוסלו הראשון, נשא ערפאת את נאום יוהנסבורג בעיר הדרום אפריקאית. הנאום שנישא בפני קהל שרובו היה מורכב מסטודנטים ערבים שלמדו בדרום אפריקה, הוגדר כנאום הסתה. ערפאת 'הישן', התנער ממחצלותיו. הוא תיבל את דבריו בהתבטאויות קשות מבחינת ישראל. כך לדוגמה התייחס בנחרצות אל ירושלים כאל בירת פלסטין הנצחית. אמר מפורשות כי יש להמשיך בג'יהאד עד כיבוש ירושלים וחמור במיוחד: "לא נוותר על זכות השיבה, והסכמי אוסלו שווים במשמעותם להסכם חודייבה", בהתכוונו לאותו הסכם שביתת נשק שחתם הנביא מוחמד עם שבט קורייש היהודי, הסכם שהפרתו על ידי מוחמד, לוותה בשפך דם אכזרי.

באופן מוזר (שראוי היה כי ייחקר בזמנו), לא היה נאום יוהנסבורג של ערפאת ברשות אמ"ן באותה עת. הדבר עורר את זעמו של ראש הממשלה. רבין פנה באחד הדיונים בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת  לנציגי אמ"ן ושאל אותם בזעם "מדוע לא הצליח אמ"ן לשים ידיו על הקלטות הנאום ומדוע למדתם (ולמדנו כולנו) על קיומן מח"כ בגין או מכלי התקשורת?"... כידוע, נותרה שאלתו תלויה באוויר, ללא תשובה.

אלא שערפאת לא היה לבד. אותות האזהרה התרבו מאד, אף בקרב גורמים באש"ף. פארוק קדומי, ובכירים אחרים, טענו כלפי ערפאת על שהוא הסכים לחתום על הסכם שמכיר במדינת ישראל גם ללא הבטחה להקמת מדינה עצמאית, ללא התייחסות לפתרון בעיית הפליטים וללא הגדרת מעמד ירושלים. הם אמנם אמרו לזכותו כי "הדבר נבע מהצורך הטקטי הדחוף, להיכנס לשטחים הפלסטינים ממקום מושבו בתוניס", אך אין בכך סטייה מהאידיאולוגיה הבסיסית של הארגון. גם לכך לא ניתנה בישראל תשומת לב. האופוריה כיסתה על הכול בהבל דק אך בלתי חדיר של אופטימיות אטומה לחשיבה 'מחוץ לקופסא'.

קול ברמה השמיעו גם ארגוני הסירוב, כמו החמאס, הג'יהאד האיסלאמי והחזית העממית. ארגונים אלה התנגדו להסכמים מאחר שאין להכיר ב'יישות הציונית', שללו באופן מוחלט את זכות קיומה של ישראל. חוגים נרחבים באש"ף החרו החזיקו אחריהם. ובמיוחד בראש ובראשונה ערפאת עצמו. הוא טרח להזכיר בפאתוס הדמגוגי האופייני לו את מחוייבותו לזכות השיבה שוב ושוב ולא נמנע גם מלעשות זאת גם ערב הבחירות לכנסת ה-14 (29.5.96) ותרם את תרומתו לניצחון הימין בבחירות.

ליורשו, אבו מאזן, הייתה הפרשנות אחרת. הוא אמר בשנת 2003 כי הסכמי אוסלו היו טעות מבחינת ישראל וכי הפלסטינים פעלו בהצלחה: "לקחנו אדמה בלי תמורה". ביולי 2006 נימק זיאד אבו עין, בראיון טלוויזיוני, את התועלת שהניבו הסכמי אוסלו לערבים: "בזכותם הוצאנו לפועל את האינתיפאדה השנייה".

האינתיפאדה השנייה, המכונה בפי הערבים 'אינתיפאדת אל אקצה' ובפי חלק מהישראלים 'מלחמת אוסלו', החלה בספטמבר 2000 ודעכה בהדרגה רק לאחר מבצע 'חומת מגן'. היא הייתה רוויה באש ובדם יהודים. אוטובוסים, בתי מלון, מסעדות, מקומות ריכוז לחיילים, התפוצצו בערים הגדולות. אזרחי ישראל ראו את המראות יומיום בטלוויזיה, ונפשם נקעה מחוסר האונים של ממשלת ישראל.

אם באינתיפאדה הראשונה נהרגו (בין השנים 1988 ל-1992) בממוצע כ-456 פלסטינים וכ-24 ישראלים בשנה, הרי שבאינתיפאדה השנייה, (2000-2005), כן, זו שלאחר "'שלום' אוסלו,  נהרגו בממוצע כ-712 פלסטינים וכ-182 ישראלים בשנה. השנה הקשה ביותר הייתה שנת 2002 שבה נהרגו 452 ישראלים. לפי דו"ח של ארגון 'בצלם' עצמו, נהרגו באינתיפאדה השנייה 4,944 פלסטינים ו-1,011 ישראלים.

באינתיפאדה השנייה נפל סוף סוף האסימון בחוגי השלטון בישראל. הפעם נוהל מעקב הדוק יותר אחרי התבטאויות ערפאת בחדריו הסגורים, שלו ושל אנשי סודו ופמלייתו במוקטעה. מידע זה סילק את הספקות האחרונים באשר ליוזמתו ומעורבותו האישית, בכל הקשור למעשי הרצח ולתכניותיו בעתיד.

כיום, נראה שאת תעודת המוות להסכמים, שנראו בשעתו כהבטחה גדולה, גרמו גלי הטרור הפלשתיני  מאז. את האירועים בשנים אלה מבצעים ערביי הגדה (הרוב) בשיתוף מצומצם עם ערביי ישראל. בפועל ישראל, חווה מאז אירועי דמים שלא תמו גם היום.

המהומות בקרב הפלסטינים וערביי ישראל בשנת 2014 התבטאו בטרור יומיומי, אלפי פיגועים של יידוי אבנים ועשרות מקרים של יידוי בקבוקי תבערה, וגם בפיגועי טרור קטלניים שגבו חיי אדם. המהומות נמשכו גם ב-2015 והתפשטו ליהודה ושומרון. בגל הטרור האחרון (2015 – 2016) נמנו 47 הרוגים, רובם אזרחים.

גל הטרור הפלסטיני האחרון מאופיין בתקריות אלימות שהחלו ממהומות הר הבית בספטמבר 2015. בולטת נוכחות רבה של קטינים פלסטינים בין מבצעי הפיגועים, ובעיקר פיגועי הדקירה, מאז מותו של אלכסנדר לבלוביץ' בראש השנה תשע"ו (ספטמבר 2015) ועד 9 באוקטובר 2016 התבצעו בגל הטרור מאות פיגועים בהם נרצחו 47 ישראלים.

כאן המקום להזכיר את השתתפותם של ערביי ישראל, בעיקר התנועה האסלאמית, וכן אבו מאזן והפלסטינים בהסתה נגד ישראל. הנושא המרכזי היה 'אל-אקצא בסכנה',  נטען כי ישראל מתכננת להפר את הסטטוס-קוו בהר הבית ולבנות את בית המקדש השלישי. עלילת דם מוחלטת בדויה מראשית ועד סופה אך כזו שמשרתת היטב את האתוס הפלשתיני, בארץ ובחו"ל.

השנה היוצאת מסמנת את הגברת המאמץ הפלשתיני הגלובלי נגד ישראל. הפלשתינים, בעזרתם של ערביי ישראל, מעודדים מהצלחותיהם הפוליטיות בחו"ל, החריפו מאד מאבק זה. הוא ניטש עתה באו"ם, במוסדותיו, בפרלמנטים השונים, ובכל מדינות האיחוד האירופי. על סף השנה החדשה לא נראה עתה כי יש למדינת ישראל תכנית אב כל שהיא בתחומי ההסברה ו/או התחום הפוליטי להיאבק באופנסיבת השנאה המתוכננת לנו ממסדרונות המוקטעה וממשרדי התנועה האיסלמית הצפונית והערבית המשותפת.

 

 

תגובות

captcha
הקלד את המספרים שאתה רואה בתמונה: