יום ראשון, 18 בנובמבר 2018, י' כסלו ה' תשע"ט
לפרסום חייגו: 054-430-0186

דעות במבשרת ציון

סיפורו של הבית ברחוב הכרמים (המשך)

אני רוצה לספר לכם על בית, כי בית הוא הרבה יותר מבית. כי בית הוא משפחה, כי בית הוא זכרונות וחלומות דריו. כי בית הוא סיפור חיים שהכל חוסה בצל קורתו

פורסם בתאריך:


נכתב על ידי

יעקב יעקב

אבי ואחי, שהיו חקלאים בכפרם סונדור אשר בכורדיסטן, התמידו בכך גם בארץ. תחילה הם סיקלו את האבנים מחלקת האלוהים הקטנה שמסביב לשיכון. הם עשו זאת בערבים, שכן ביום הם עבדו לפרנסתם, ולפרנסת בני ביתם. שני אחיי עבדו כחוצבים במחצבת הקסטל, ואבי נטע עצים ביערות הקרן הקיימת לישראל. הוא ביקש לעטר את ירושלים בנזר ירוק עד.

בערב בשובם מעבודת יומם המפרכת היו יושבים שעה קלה - בחצר השיכון ליד השולחן שהתקין אבי מקרשים שהוא קושש בחוצות - לסעוד, לאכול את פת לחמם ולקנח בתה, ומיד לאחר מכן היו יוצאים לעבוד את אדמתם רגומת האבנים. גם אותי גייסו לסייע בעדם. כאשר אבי חמור הסבר היה מאיץ בי להתאמץ בעבודתי, הייתה משיבה לו אמי בכורדית: אינך רואה את רזונו? הנח לו!

האבנים הרבות שסוקלו, שימשו לבניית הגדרות מסביב לנחלתנו.

משנתחמה הנחלה, והוכשרה האדמה ונעדרה, נטעו אחי ואבי כרם ענבים, ובוסתן פרי מגדים שהיו נטועים בו בערבוביה שזיפים, אפרסקים ושקדים מתוקים.

העצים שגדלו הניבו פירות עסיסיים, שעסיסם זב מזוויות פינו בעת שאכלנום בשקיקה.

הכרם והבוסתן היו לנו לסימן כי אמנם הגענו אל הארץ המובטחת - "ארץ זבת חלב ודבש". ארץ חמדת אבות. שמחה באה בנו אז.

בחודשי הקיץ מכרה אמי את יבול הכרם והבוסתן בשוק מחנה יהודה להחיות את בני ביתה.

ואם תשאלוני נכדיי האהובים והיכן הוא אותו כרם? והיכן הוא אותו בוסתן שמאז? אשיבכם כי הבית שבו אתם גרים כיום - בנוי על שטחם של הכרם והבוסתן.

בית אינו רק בית. בית הוא כרם ענבים ובוסתן פרי מגדים. בית הוא נחלה שנבנית ביזע ועמל. בית הוא אבני מחצב לבניין ירושלים ועטרת יערים לראשה.

במרוצת השנים הללו עבדו הורי בעבודה פיזית מפרכת לפרנס את בני המשפחה.

אבי עבד בעבודות דחק - עבודות יזומות של הקרן הקיימת לישראל. אני זוכרו יוצא כל בוקר ועל כתפו תיק תפור מבד שתפרה אמי. בתיק היו לחם ואוכל שהכינה לו אמי.

הוא כרה גומות ונטע עצים בהרי ירושלים. הוא סיקל אבנים ובנה מדרגות (טרסות) לאצור את אדמת ההר שלא תיסחף בגשמים. אני זוכרו: בבקרים הייתה קומתו זקופה. בערב היה שב בקומה שפופה.

אמי עבדה אצל אבו יעקוב, יהודי שאיווה לו בית ערבי במוצא. היא שטפה וכיבדה את רצפת ביתו. הדיחה כליו ובשלה למענו ולמען בני ביתו.

קשה מכל הייתה עבודתה בבוסתניו הגדולים, באזור גשר מוצא, למול בתי קולוניה החרבים. בימות הקיץ החמים היא קטפה פירות והניחה בארגזים. הארגזים אז היו עשויים מעץ, ומשקלם היה כבד מאד. משמלאום שזיפים ואגסים ואפרסקים הם היו כבדים עד מאד. את אלה נשאה אמי על כתפיה אל הכביש להעמיסם על המשאית. הדרך ארכה יותר מחצי קילומטר. כך למן הבוקר ועד ערבו של יום. כתפיה היו כחולות ואדומות כל העת מעמל יומה המפרך.

משהלכה אמי לעולמה הקדשתי לה את ספרי "זמרה סטופה מהררי אלף", אותו פתחתי בשלושה קטעים שקראתים "רגעים לנצח".

נכדיי האהובים, אקרא באוזניכם קטע אחד המתאר את שסיפרתי באוזניכם על סבתא רבתא שלכם. על סבתא ורדה.

"עמדה מול המראה שקבועה הייתה מלבר, בארון בן שתי הדלתות שהיה בביתנו. לא סרקה שערה, לא החליקה פניה. הושיטה ידה אל כתפה הימנית אל דש שמלתה ומשכה לחשוף את כתפה. לחצה קלות על הכתף האדמומית שהכחילה. הביטה ודמעה. כתפה כאבה. למחרת ירדה שוב אל שדהו של אבו-יעקוב, והמשיכה לקטוף למענו את פריו, והמשיכה לשאת למענו את הארגזים מן המדרון שמעבר מזה אל הכביש שמעבר מזה. בערב היא שבה ובידיה חמש וחצי לירות שכר יומה, ובערב שוב הביטה בכתפה המיוסרת. בבוקר כשעיניה בורקות מאושר, ופניה מחויכות, נתנה לי מזה הכסף מעות כדי לנסוע לירושלים וללמוד, והלכה אל עבודת יומה אל השדה ואל המשא. לה מנחת חיי וזה הספר".

הנה כי כן בית אינו רק בית. בית היא אימא שחייה קודש לבנה. בית הוא כאב ועיניים בורקות ומאירות. בית הוא כאב של בן הכואב את כאב אמו. בית הוא זכרונות כאב ושמחה הבלולים יחדיו.

המשך יבוא.

תגובות

captcha
הקלד את המספרים שאתה רואה בתמונה: