יום שלישי, 11 בדצמבר 2018, ג' טבת ה' תשע"ט
לפרסום חייגו: 054-430-0186

דעות במבשרת ציון

סיפורו של הבית ברחוב הכרמים (המשך)

אני רוצה לספר לכם על בית, כי בית הוא הרבה יותר מבית | כי בית הוא משפחה, כי בית הוא זכרונות וחלומות דריו | כי בית הוא סיפור חיים שהכל חוסה בצל קורתו

פורסם בתאריך:


נכתב על ידי

יעקב יעקב

אבי, שערג לציון הגיע עדיה אך לא ידעה באמת. הגם שירושלים הייתה משאת נפשו - היא לא האירה לו פנים. היא קבלה אותו בפנים חתומות וקשות, ובגבעות קרחות - רגומות אבנים.
כל ימיו עבד בהריה להיטיב עמה: עדר, ונטע, ובנה מדרגות במדרונות לשמר את אדמתה הדלה. היא הלכה והעצימה, בעוד שהוא הלך ורש. חמש עשרה שנים לאחר הגיעו מכורדיסטן הרחוקה - נטמן בין רגביה, באדמה זיבורית.
לאחר לכתו נותרנו בשיכון אמי ואני. אמי המשיכה לעבוד עבודה מפרכת במוצא, ואני נסעתי ללמוד בירושלים. אני אהבתי את ירושלים למן הרגע הראשון. הייתה זו אהבה ממבט ראשון. בשל אהבתי זו - מחלתי לה על שלא האירה פנים להורי, וכתבתי לה את זאת בספרי 'חלומה בשער בת רבים':
"פעם בילדותי חלמתי והנה פרוטות בכיסי, ואני הולך אל ירושלים. היה זה משכבר הימים, כשאמי לבשה בגדי צבעונין ועבדה בהרי ירושלים להחיות. היה זה משכבר הימים, כשאבי נטע עצים בגבעות המקריחות לעטר לעירי נזר ירוק עד. מיני אז משוכה דרכי אליה, ואני הולך ובא בשעריה, ואני הולך וסובב בשווקיה, ואני הופך כולי ירושלים אט אט. אני יודע כי מותי בה כחיי בה. לו רוחי בה ושערים לא נעולים. לו בני ובנותי בה וילדיהם, כאמי, כאבי, כרעייתי, כאני. לכל אדם ירושלים בסוף דרכו. אני כל דרכי ירושלים".
כאלה היו חלומותי ומשאות לבי אז, וכולם באוני בעדנה עד תומם.
בית אינו רק בית. כי בית הוא אב עורג שנעטף ברגבי אהבתו. כי בית הוא אם שעובדת עד כלות למען בנה. כי בית הוא פנים מפויסות בין אדם לאדמתו. כי ביתי הוא אהבה.
לימים מצאתי את אהבת חיי, את הסבתא שלכם - שרה, שאותה נשאתי לאישה. אהבתי אותה כי הייתה דקה ויפה שעיניה ירוקות, וצמתה ארוכה.
חתונתנו נערכה במגרש הכדורסל ש'רצפתו' הייתה אדמה מרובבת באבנים. את המגרש האירה שרשרת נורות חשמל רהויות שאורן דלוח ודל. הייתה זו חתונה שמחה שבה התכבד כל אורח קרוא ברבע עוף, בביצה שלוקה שלמה, בעגבניה, במלפפון חמוץ ובפיתה אחת. התזמורת הייתה 'תזמורת קוקו', וגם גרעיני חמניה חולקו.
כעבור שנתיים פקדה את השיכון שלנו החסידה, שהביאה לנו את שרונה כמתנת כלולות.
נכדי האהובים, משום שהחתונות של אז אינן כחתונות של היום אספר לכם על החתונה בהרחבה. כי החתונות של אז הן עולמות שהיו ואינם.
בבוקר יום חתונתנו בשנת 1966 בא אלינו שלמה כרמל רעי הטוב להסיענו לצלמניה של נסים. צלמניה שקיימת עד היום הזה. בחלל המקום עמד אז ספסל ארוך. סבתא ישבה - כפי שהורה לה נסים - על הספסל, כדרך שהכל יושבים עליו. לי הורה לשבת בפיסוק רגליים, רגל אחת פה, רגל אחת שם, כל רגל בצדו האחר של הספסל. בטרם צלמו התבונן בסבתא וראה שבגדי כלולותיה נאים והכל כשורה. אחר הוא התבונן בחליפתי השחורה המחויטת ופניו הרצינו. קרב אלי ושאל: היכן המטפחת הלבנה שאמורה לעטר בצורת משולש את הכיס הקטן של מעיל החליפה? אמרתי לו שאין לי. הניח האיש את מצלמתו שהייתה בידו, הלך אל שולחן עבודתו, נטל בידו האחת קרטון לבן שהיה מונח על השולחן, ובידו השניה לקח מספריים וגזר משולש מדויק, שאותו הניח בכיסי לחן ולתפארת. אחר בקש ממני להתקרב אל ארוסתי, לחייך אליה ואז החל לצלם. בהמשך הוא העמידנו ליד הקיר וצלם, ליד וילון וצילם, וכך הלאה וכך הלאה. מדי פעם עצר וניגב את הזיעה מעל פני והמשיך בעבודתו. אם תתבוננו בתמונות החתונה בעיניכם המאירות, תוכלו להבחין בקרטון שבכיסי, תחליף למטפחת קטיפתית שברוב איוולת נשתכחה מלבי.
לאחר שהסתיים פרק הצילומים הזה שנעשה בבוקר, שבתי אל העבודה המפרכת. בהגיעי הביתה פשטתי את 'בגדי כלולותי', לבשתי בגדי חולין, ויצאתי לקושש כסאות ושולחנות מבתי הקרובים שלנו ומבתי שכנינינו, שאותם הובלתי על גבי למגרש הכדורסל, אל 'אולם החתונות' המאולתר שלנו. בתחתית כל רהיט רשמתי את שם בעליו על מנת להשיבו לכתובתו הנכונה בתום חתונתנו. הכסאות והשולחנות היו בגדלים ובגבהים שונים ויצרו מיני שורות גמלוניות.
כשעה קודם שהחלה החתונה הגיעו קוקו ולהקתו שהתמקמו במקום שהתמקמו והחלו לנגן, אזי החל מצעד האורחים. לאחר שהמקום נגדש הוחל בהבאת 'הכיבוד'. אהרון, בן דודתי עם עוזר - עברו בין השורות, תוך שאהרון זורה בתנועה פזרנית מלוא החופניים גרעיני אבטיח על כל שולחן ושולחן. האנשים פיצחו את הגרעינים בשקיקה, ואת קליפיהם זרו מפיהם לכל רוחות השמיים, ואם נגמרו אלה הם בקשו עוד, עד שנתגבהה רפידת קליפות לרגלי החוגגים.
ככל שהשעות נקפו המוסיקה נתגבהה ועלתה והשמחה גאתה. רק שלוש פעמים נדמו הקולות ופסקו מצהלות החוגגים, זה היה כאשר נוצר קצר בחשמל והנורות כבו בשל עומס יתר. קונדו דוד תקן, וחזר על כך שלוש פעמים, והשמחה שבה ועמה המנה העיקרית שהכל אכלוה בהנאה מרובה.
הרי כי כן, בית אינו רק בית, כי בית הוא חתונות מעולמות אחרים, כי בית הוא מוסיקה ומצהלות חוגגים, כי בית הוא שמחה אמיתית הבאה גם מן העוני.
ובכך לא תם סיפור חתונתנו נכדי האהובים, שיש לי לספר לכם רב משספרתי עד כה.
המשך יבוא.

תגובות

captcha
הקלד את המספרים שאתה רואה בתמונה: