יום חמישי, 13 בדצמבר 2018, ה' טבת ה' תשע"ט
לפרסום חייגו: 054-430-0186

דעות במבשרת ציון

על גורודיש: ממצעד למלחמה (חלק ז')

מחשבה קשה עברה בנפשי | היה לי די ברור כבר אז, שעלינו לחטוף מכה חזקה על הראש כדי שנחזור לשפיות

פורסם בתאריך:


נכתב על ידי

עציון בקר

לפנייה בכל נושא: עציון בקר, 052-2869120, etzion48@012.net.il

כפי שכתבי בסיום הפרק הקודם, המילואים הראשונים להם נקראתי היו למטרת הכנת המצעד הצבאי הגדול של שנת 1973, שהיה גם המצעד הצבאי האחרון.
התפקיד שלי היה בבמת השילוח, כאשר אני מעביר את הוראות המפקד ליחידות. נדמה לי שהמפקד הממונה היה אחד מאותם אבירי לחימה דגולים, שבגופו יש יותר פלטינות מעצמות. שכחתי את שמו לצערי. אחרי כמה זמן הגיעו הטנקים של חטיבה שבע, רועמים בגאון כשהם רומסים את האספלט הרכרוכי. מפלצות ברזל ענקיות השוקלות כששים טון. ומחשבה קשה עברה בנפשי – בקרוב הכוחות האלו יושמדו. אני לא נביא ובן נביא, ולשמחתי אינני יודע בדרך כלל מה יקרה בעוד חמש דקות, אבל הייתה זאת תחושה קשה, תחושה שהלכה ונוצרה מאז הכישלון המחפיר בכראמה, יחד עם הזחיחות, היומרה והשחיתות שפשו בכל רבדי החברה הישראלית. היה לי די ברור כבר אז, שעלינו לחטוף מכה חזקה על הראש כדי שנחזור לשפיות.
כדי להדגיש את עצמת היוהרה, שני טייסים של חיל האוויר החליטו לטפס על הר המון בלאן, הגבוה ביותר בהרי האלפים. הם טיפסו עליו בקיץ עם נעליים חצאיות, ללא שום ציוד מתאים. אחד מהם נעלם בערבות הקרח הנצחיות, השני איך שהוא הצליח להיחלץ.
בשישה באוקטובר 1973, דפקו בדלת וגייסו אותי עם צו שמונה למלחמה. מאחר ולא הייתי מצוות, נשלחתי אחרי כמה ימים מפיקוד מרכז לג'יפטליק לתגבור הכוחות מול הצבא הירדני – עם המקנ"ק המפורסם ומאה כדורים. צרפו אלינו מחלקת מתאבדים עם טילי נ"ט מקורס קצינים. זה מה שאמור היה לעצור את השריון הירדני בדרך לירושלים. אם הירדנים היו תוקפים, אחרי שעתיים הם היו מגיעים לירושלים. לא היה בינם לבירה שום דבר, חוץ מכמה טנקים שהסתובבו לאורך הגבול עם ירדן והעלו אבק...
משם שלחו אותי לגולן למפקדת האוגדה של מוסא פלד, שכבשה את דרום הרמה מהסורים. הסורים הגיעו ממש מעל עין גב, ולא ברור מה הפריע למח"ט הסורי לנסוע חופשי עד חיפה. יש איזה סיפור מוזר ששמעתי כמה פעמים, שכאשר המח"ט הזה הגיע לשם, נעמד מולו משהו או מישהו וסימן לו להסתובב ולחזור על עקבותיו. נדמה לי שאפילו המח"ט הזה כתב על כך. מה שלא יהיה, החטיבה הסורית שבה על עקבותיה.
אחרי המלחמה האוגדה ירדה לסיני ותפסה את קו התפר שבין הארמיות המצריות. נעשו הכנות מואצות לחידוש הלחימה, ובין היתר המשימות שלנו היו לדחוק את שתי הארמיות המצריות זו מזו ובכך להכניען. הארמיה השלישית המצרית הייתה מכותרת, והארמיה הצפונית כיתורה נמנע בשל לחץ סובייטי, שאיימו בתקיפה גרעינית על ישראל במקרה והצבא המצרי יתמוטט. אחרי כחצי שנה של גיוס, שוחררנו מהמילואים. יש לציין, כי חוקקו אז חוק שמי שמשרת יותר מ-180 יום יקבל מענק. אותנו שיחררו יומיים לפני.... ואחרי שלושה שבועות קיבלתי צו גיוס חדש לגיזרה הסורית. מיד כאשר הגעתי לרמה והוצבתי במחנה נפח, פתחו הסורים בהרעשה ארטילרית בלתי פוסקת על רמת הגולן. מחנה נפח הופגז יום יום, וכולו היה מכוסה רסיסי פגזים, אבל למיטב זכרוני, שום פגז לא פגע ישירות במחנה, שגודלו כארבעה ק"מ על ארבעה ק"מ. אחד הקטעים הקשים של אותה מלחמה, זה להסתובב ברמה, ובעיקר במובלעת הסורית, כיוון שהסורים ראו כל תנועה שלנו וירו עלינו מתותחים כבדים. היינו צריכים להחליף, למשל, קווי טלפון שנקרעו מההפגזות, תחת ההפגזות הבלתי פוסקות. היינו נוסעים במובלעת, ופגז נוחת כמה מאות מטרים מאחורינו, ואחרי דקה פגז נוסף כמה מאות מטרים לפנינו, וההנחה שהפגז הבא ייפול עלינו. משהו כמו חמישים קילו של חומר נפץ מרסק. כאשר שוחררתי משם, הגיעו להסכם הפסקת אש. כמו כולם, הייתי נבוך ומתוסכל מהתחושה שהמדינה עמדה מול השמדה, לנוכח הזלזול, השחצנות והאגו של מנהיגי המדינה והצבא.
הצטרפתי למחאה... ועל כך בפרק הבא.

תגובות

captcha
הקלד את המספרים שאתה רואה בתמונה: