יום שלישי, 22 בינואר 2019, ט"ז שבט ה' תשע"ט
לפרסום חייגו: 054-430-0186

דעות במבשרת ציון

על עמוס ועל עוז

דברים לזכרו של הספור עמוס עוז ז"ל שהלך לעולמו

פורסם בתאריך:


נכתב על ידי

יעקב יעקב

כאותו עמוס מן המקרא שאמר: "לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי, כי בוקר אנכי ובולס שקמים", כך היה עמוס של העת הזאת - מהלך בקרב עמו, ממעיט עצמו, ומשיל מעליו גלימות ואדרות לא לו. יש והיה מרחיק לרגע עצמו משבטו, כאותו אדם העולה במעלה הגבעה ומשקיף מפסגתה כדי להיטיב ולראות את התמונה השלמה של המחנה בן שנים עשר השבטים היושב בעמק.
אחר היה יורד משם, ושב אל עמו שאותו אהב ללא מיצרים, לומר את שבלבו ללא כחל וסרק: מלים של אמת, מלים של תוכחה, מלים של חן וחמלה, מלים שקולות ומדודות, מלים מלב מורתח..., מלים שיצאו מלב רגיש ואוהב.
אני נחשפתי ליצירתו לראשונה לפני הרבה עשורים. לא אשכח את הרגע. זה היה בטבריה. שרה ואני נסענו לנופש בטבריה. נופש במלון כנרות הישן והטוב. בעת שיטוט בטבורה של העיר טבריה נזכרתי שלא נטלתי עמי ספר קריאה. נכנסתי אל חנות הספרים הראשונה שנקרתה בדרכי, ומבלי לדעת דבר, ובלי שום כוונת מכוון קניתי את הספר 'ארצות התן' של עמוס עוז. מכאן החל המסע שלי, מכאן החלה דרכי בת אלף המילין להכיר את האיש ואת יצירתו הגדולה. לפצוח ברומן אהבה מענג עם קוסם, עם אשף השפה העברית. רומן שהעצים והלך ברבות הימים. מסע ארוך ורב עלילות.
במלון ארעני דבר הפלאות הזה, שאפילו הזמן שדרכו להשכיח הכול לא השכיחני, הגם שימי הפליגו מאז ועד הנה. ככל שרבו עלי עמודי הספר שקראתי, ונתמעטו העמודים שנותרו לקריאה, חשתי תחושה מעיקה על כך שהנה עומדת להסתיים שעתי המענגת. נדמתי עלי אז כמי העומד לפרוש מרגע אינטימי עם אהבתו הגדולה.
בשל כך הייתי נסוג לאחור מעת לעת, וקורא בשקיקה עמודים שכבר קראתי, והייתי כמתפלל כל הזמן: "אלי אלי שלא יגמר לעולם". וסהדי במרומים כי אמת אני אומר.
למן אותו מפגש ראשון כובש, הלכה אהבתי ליצירתו של עמוס עוז והעצימה. רכשתי כל ספר משלו עוד באותו היום שיצא לאור. כל ספר משלו שקראתי היה בעבורי מפגש אינטימי של אוהבים, ושמחתי שהיו רבים כאלה. בספרייה הגדולה אשר בביתי עומדים ספרים רבים. רק שניים הם היוצרים שכל ספריהם עומדים בכותל המזרח - עמוס עוז ויהודה עמיחי. במרוצת השנים נמצאתי מרצה על יצירתו של עוז במעמדים רבים, מתראיין עליה ומדבר בה ברדיו, וכותב עליה מאמרים רבים.
המפגש האישי האחרון שלי עם עמוס עוז - שבעיניי הוא גדול סופרי ישראל בעת הזאת - היה בשנה שחלפה. שנינו ישבנו בקבוצת דיון (מה שקורין בלעז - פאנל) בערב שהוקדש ליצירתו של רעי הטוב אלי עמיר, במסגרת 'פסטיבל מספרי סיפורים' בהנחייתו של יוסי אלפי. פסטיבל המשודר בטלביזיה.
קודם שהזמינונו לעלות לבמה ישבנו ב'חדר השחקנים' לשתות תה ולהכין עצמנו להופעה באולם. עמוס דבר בנחת על המצב במדינה. דבר בדאגה על העתיד. 
התבוננתי בפניו הטובות, בפניו הנאות. ראיתיו כראות פני מלאך. אהבתי את האיש, אני אוהב את יצירתו, את שפתו העשירה והרהוטה. שפה היונקת את חיותה ממי תהום זכים וצלולים, ששורשיה משתרגים במקורות התנכיים, בתלמוד ובמשנה, בשפת חז"ל ועגנון.
אני אוהבו כאדם וכיוצר. ואני אוהבו אף כמוכיח בשער.
אני מודה שעמוס עוז הוא סמל בעבורי. הוא מסמל את פניה היפות של הארץ הזאת, את חן פניו של הישראלי המוסרי והצודק. את התבונה של בר-הפלוגתא שמכבד את זולתו הגם שהוא חולק עליו נחרצות. 
אני אוהב את עמוס שידע לאוהב. את עמוס שלא ידע לשנוא. 
"אני כותבת מפני שאנשים שאהבתי כבר מתו. אני כותבת מפני שבהיותי ילדה היה בי הרבה כוח לאהוב, ועכשיו כוחי לאהוב הולך למות. אינני רוצה למות" - באלה המלים פותח עמוס עוז את ספרו 'מיכאל שלי'. עמוס, כחנה גונן, גיבורת ספרו, שפע אהבה. עמוס כחנה גונן געש בתוכו פנימה, עד הגיעו אל קצות הדרכים, ובקץ הייסורים באה גאולתו.
עוז - אשף המלים, איש הקסמים ולהטוטן השפה העברית, שהלשון הייתה בידיו כחומר ביד היוצר - ידע את מגבלות כוח המלים ואמר: "יש בעולם קו חרישי בדיוק עד מרגלותיו יכולות המלים להגיע, ומנגד מתחילה דממת המרחבים". האיש הזה הלך מעמנו בהותירו אחריו מלים, הרבה מלים, פניני מלים, שהם נכסי צאן ברזל, ומסד מוצק לתרבותנו המתחדשת בארצנו הישנה-חדשה.
חבל על דאבדין ולא משתכחין. תהא מנוחתו עדן.

 

תגובות

captcha
הקלד את המספרים שאתה רואה בתמונה: