יום ראשון, 26 במאי 2019, כ"א אייר ה' תשע"ט
לפרסום חייגו: 054-430-0186

דעות במבשרת ציון

תכנית המאה של טראמפ

חוק הכלים השלובים חל כאן במלוא עוצמתו | אין זכות שיבה, אין איחוד בין עזה והגדה | תכנית השלום של טראמפ תיוותר בחזרת משאלה או חלום, שלא ניתן למימוש

פורסם בתאריך:


נכתב על ידי

מרדכי ליפמן

otmoti@netvision.net.il

באחרונה רבו ההתייחסויות במדיה לתכנית השלום של טראמפ. "היא בדרך", אומרים לנו יועציו, ובראשם ג'ראד קושנר, חתנו ויועצו של הנשיא. "שני הצדדים ייאלצו לעשות ויתורים על מנת לקדם את השלום", זו הייתה תמיד התוספת האוטומטית לפתיח הנ"ל. סוג של מנטרה, שעל כולנו לאמץ. ביום שלישי האחרון, אף נאמר לנו, באמצעות ראיון שהעניק ג'ראד קושנר לעיתון 'סקאי ניוז', בשפה הערבית, כי בשבוע הבא ייצא קושנר לסיבוב פגישות במדינות ערב. המטרה, שכנוע המנהיגים לקבל את התכנית. 
אם אכן תקבל תכנית זו את תמיכת מנהיגי מדינות אלו, יקל הדבר על הממשל האמריקאי, סבורים שם, 'למכור' אותה גם לפלסטינים.
אלא שבהנחה זו טמונים, מבחינת ישראל, שני מוקשים. שהם בליבת הסכסוך. מוקשים גדולים. לגביהם, בינתיים, ממלאים כל הצדדים, את פיהם מים. גם  ב'טפטוף' המידע, הנוכחי, העכשווי, ששחררו האמריקאים, קיימת התעלמות מוחלטת מהם. 
הראשון הוא נושא 'זכות השיבה'. מיותר לחזור על האמירה שכבר נאמרה לפלשתינים אלפי פעמים: אין מצב שתיווצר אפשרות, ולו הקטנטנה ביותר, להתקרבות בין עמדות הצדדים, ללא אמירה ברורה בנושא הזה מהצד הפלשתיני, כזו ממנה ישתמע ויתור מוחלט על זכות השיבה ולא כל שכן על השיבה גופא, ולא רק לישראל אלא גם לשטחי הרשות הפלשתינית. ספק גדול הוא אם הפלסטינים יכולים לשחרר אמירה כזו, לאחר שהם עצמם הציגו בנושא זה עמדות קיצוניות, והדגישו שהוא בבחינת ייהרג ובל יעבור.
הנושא השני הוא נושא שאליו מתייחסים היום כולם, במיוחד הישראלים, ב'שושו'. לא לדבר ולא להזכיר: והוא הקו האדום, למעשה התהום, שהעזתים יצרו על גבולות רצועת עזה, במו ידם, בין הרשות הפלשתינית ביהודה ושומרון לבין עזה. הקו הזה, שהחמאס יצר בהפיכת דמים מזעזעת, אותו חזיון מקפיא דם שבמסגרתו נזרקו אנשי פת"ח מהגגות, יצר גם מדינה איסלאמית נפרדת ומתבודדת על גבולן של ישראל ומצרים. בליבת ההפיכה האלימה הזו מצויה גם אמירה ברורה של הפלגים האיסלמיסטים הקיצוניים בעזה ובראשם החמאס, לאמור: שלטונו של אבו-מאזן בגדה הינו משולל כל לגיטימיות לשליטה בעם הפלסטיני. 
ומדוע אותו 'שושו' שהזכרנו קודם? משום שנתניהו וממשלתו מנהלים בזהירות מרובה, עקב בצד אגודל, מדיניות חכמה, יש לומר, של השלמה עם המציאות החדשה שכפה החמאס, ולפיה שני חבלי הארץ, שנועדו להיות כלולים בגבולות המדינה הפלשתינית - מנותקים ניתוק גמור. מציאות זו, בה ישראל פועלת על פי כללים של הפרד ומשול דה-פקטו, בין הרצועה לגדה, נוחה מאד למדינה, מה גם שהחמאס הוא שיצר אותה. הרשות, מצדה, תורמת להיווצרותה, אף מעמיקה אותה. בכך שהיא ניהלה ומנהלת משחקי כוח כספיים עם השליטים בעזה. לא בכדי נכשלו כל המאמצים, המצריים בעיקר, לגרום להשבת הכבשה האובדת (שהפכה בינתיים לחייה טורפת וחמושה), אל חיק הרשות הפלשתינית. 
מצב זה, מונע הקמת ישות מדינית בת ארבעה מיליון תושבים, עוד בטרם יישומה של זכות השיבה, אפילו בממדים צנועים, ותורם לחיזוק ביטחונה של ישראל באופן ברור ביותר.     
ניתן רק לשער את תחושת המחנק, בה היינו נתקפים, לו היו אנשי פת"ח וחמאס אזרחיה של הישות הפלשתינית המאוחדת, משקיפים על נמל התעופה בן גוריון, תל אביב, כפר סבא ונתניה, ועל כל אורחות חיינו, גם בעין בלתי מזוינת.
רבות דובר על כך שעל ישראל לכבוש את רצועת עזה ולמוטט בה את שלטון החמאס. מעין סוג של פתרון סופי. אין טעות גדולה מזו. האחים המוסלמים יקבלו אך עידוד מפעולה כזו. חלקם יירד למחתרת, ובשלב זה או אחר ייהנה מפלאי הכלא הישראלי, כולל חינוך אקדמי. חלקם יקדיש את חייו להפיכה נוספת דוגמת זו שביצעו בעזה. הפעם ברמאללה ובמרחבי הרשות הפלשתינית. 
ובקצרה: חוק הכלים השלובים חל כאן במלוא עוצמתו. אין זכות שיבה. אין איחוד בין עזה והגדה. תכנית השלום של טראמפ תיוותר בחזרת משאלה או חלום, שלא ניתן למימוש. במשחק המורכב בינינו לבין הפלשתינים, אנו נהיה אלה הנותנים את זכות הסירוב לפלסטינים. כפי שקרה למזלנו הגדול בעשרות השנים האחרונות. הם עושים זאת טוב מאתנו.

תגובות

captcha
הקלד את המספרים שאתה רואה בתמונה: