יום שני, 18 במרץ 2019, י"א אדר ב' ה' תשע"ט
לפרסום חייגו: 054-430-0186

דעות במבשרת ציון

המעברה שלי

פעמים הרבה אני שב אל המעברה. אני שב אליה על כנפי דמיוני

פורסם בתאריך:


נכתב על ידי

יעקב יעקב

מדעתי או שלא מדעתי אני שב אליה, אל אותה מעברה מטויטת ובוצית. אל אותה מעברה שצריפיה סימאו את עיניי בשמש הקיצית הקופחת, ובלובן השלג שעטף את הצריפים בלובן כלולות, בימות החורף הקרים והמקפיאים.
פעמים הרבה אני שב אל אותה המעברה, ואל אותם הימים, ואל אותו הזמן, שהיה הטוב שבזמנים. אל אותו הזמן, שהיה הרע שבזמנים.
בזו הפעם אני שב אל המעברה שלנו בקסטל בעקבות הקרנת הסדרה על המעברות בטלביזיה.
אל המעברה בקסטל הגעתי באפריל 1951 הישר מאהלי 'שער העליה' ואני כבן שמונה שנים. כאן צמחה ילדותי. הייתה זו ילדות של דלות ועוני. הייתה זו ילדות מאושרת של חיוכים ושמחת חיים. בבוקר, ובערב, אכלתי פרוסות לחם יבשות מאתמולים רחוקים, שאותם טבלתי בתה חם ומהביל שהכינה אמי ורדה, שריחה היה ריח שדה ופניה מוארות ונאצלות הוד. אני אהבתי את אמי.
ארוחת השבת הייתה סעודת מלכים. היינו שמונה ואכלנו עוף אחד. כצעיר הבנים זכיתי בכנפיים שערבו לחיכי ורוממו את שבתי.
אמי עבדה במשק בית ובמטעים של אבו-יעקוב. עבודתה המפרכת והמתישה לא שברה את רוחה. היא הציעה לי את הלחם והתה כשפניה מחויכות ואור בעיניה, וחלמה על ימים טובים יותר למעני, בארץ הטובה הזאת, שהייתה טובה בעיניה למרות המצוקה, יותר מסונדור - כפרנו שבגולת כורדיסטן.
לאחר ארוחת הבוקר הלכתי לבית הספר שבמרומי הר הרצל (זה האיש עם הגופייה שהיה לימים סגן ראש המועצה במבשרת ציון, וביתו עומד לתפארה כיום, באותו המקום שבו עמדו צריפי העץ הירוק שהיו בית ספרנו). בימים הראשונים ישבנו על הריצפה ולמדנו. לימים זכינו לשבת על כסאות ולמול שולחנות כתיבה מעץ, שבשוליהם היו חרוצות 'תעלות' להניח בהן את העפרונות.
אהבתי את המורים והם השיבו לי אהבה בחסדם. המורה משה הרשקו (אביו של אברהם הרשקו, זוכה פרס נובל) שרחש לי חיבה יתירה, היה מניח את ידו הרכה על ראשי, ואני הייתי אז כמשגיא. הוא גם נתן לי בגדים ללבוש, אותם העניק לי בחבילה ארוזה ובצינעה שלא להכלימני. הוא לימדנו לצחצח נעליים ולאגוד מחברות משקי מלט.
הייתה זו ילדות מאושרת. איש לא שאל מה עשינו לאחר שעות הלימוד. ההורים היו בעבודה ואנו היינו חופשיים כציפורים נודדות. נדדנו בין הפרדסים של קיבוץ צובה, שם אכלנו שזיפים להשביע רעבוננו, להר הקסטל עליו 'לחמנו' בגבורה, כשאנו רצים ומזנקים, ונופלים, וקמים בתוך תעלות הקשר שביתרו ועטרו את פסגתו.
עם שקיעת החמה היינו שבים שרוטים, מיוגעים ומואשרים אל 'ביתנו' לאכול ארוחת ערב, ולנום בצריף שצינתו בחורף הקפיאה את עצמותי שהיו דקות, והפשירתם באגלי זיעה ניגרים - בלילות הקיץ הלוהטים.
היו אלה ימים של חמדה, ימים של שמחה ומחול. בשבתות ובחגים הכל היו מתכנסים בשעות אחר הצהריים ברחבה, בעיבורה של המעברה, לרקוד ריקודים כורדיים. מאות עגו במעגלי המחול כשה'סולן' היה נותן את קולו בשיר (ולרוב הייתה זו סולנית) והרקדנים היו משיבים לו בקולם. הכל היו משלבים ידיהם, איש ואישה יחדיו, ולא היו שם 'צדקנים ומחזירים בתשובה' שבקשו הפרדה. כך רקדו בכורדיסטן, וכך רקדו במעברה. היו אלה רגעי התעלות שהצמיתו את עוני הימים, והרחיקו לרגע את דלות המעברה, ואת קשיי החיים של דרי הצריפים.
והיו אלה ימים חמורי סבר של אלימות וכאב. פעמים היו צעירים שופעי בלורית וחן, כאחי שבתאי ז"ל ודומיו, מחזרים אחר הרקדניות הנאות, והיו שולחים בהן את ידיהם, ואחיהן של אלו היו יוצאים להגנתן באגרופים קמוצים, באבנים ובמקלות, והיו הסנדורים מכים אז את העמדים, והעמדים את הזכויים, והזכויים את הדהוקים והייתה בינות לצריפים בוקה, מבוקה ומבולקה שאיש לא ידע ראשיתה, ואיש לא הבין אחריתה, ובלילות השקט היה שב אל המעברה.
הימים היו הומים במעברה. המוני אדם הלכו מאן אל אן בריגשת מלים ובשתיקות. ביחידים ובקבוצות. כולם פגשו את כולם במקלחות הציבוריות וב'בתי הכבוד' שריחם המצחין היה אופף את המעברה כאדים מעובים.
והכל היו מברכים זה את זה לשלום ליד 'מעיין הכפר', ליד ברזיות המים - אלה הברזיות המשותפות, שמימיהן היו עכורים, ובתעלות שחרצו שטו שאריות האוכל שנשטף מן הסירים והצלחות אל הרחק, להזין חתולים וכלבים וציפורים נודדות ומיני יתושים ויבחושים לרוב. והריחות... הוי הריחות.
ואף אני ראיתי אתמול את השידור על המעברות. ראיתי את האנשים שרואיינו, ואת המראות, ומפי התמלטה פעם ועוד פעם ועוד פעם השאלה: ואיך צלחנו את כל זאת?
ראיתי את חרפת עוניים של האנשים ושבתי ושאלתי: ואיך שרדנו את כל זאת?
ראיתי את השידור שהשיבני אל המעברה ואל נוראותיה ושאלתי עצמי: ואיך שרדנו את כל זאת?
משתם השידור ורגעה רוחי חשתי נעימות של מנצחים. חשתי נעימות של מנצחים, ואמרתי לרעייתי הטובה: הנה כזאת וכזאת הייתה לנו, ואנו שרדנו והיגענו עד הלום. חייכה ואמרה: נצחנו!
אמרתי לה: ואני תפילתי שילדינו ילמדו ויבינו את גודל המעשה. ויזכו אף הם בנצחונות שכאלה.
אחר שתינו תה בפנים טובות ומחויכות, הגם שטעם השקיות לא נעם לי כטעם תה המעברות שהכינה לי אמי בידיה העדינות.

 

תגובות

captcha
הקלד את המספרים שאתה רואה בתמונה: