יום שני, 27 במאי 2019, כ"ב אייר ה' תשע"ט
לפרסום חייגו: 054-430-0186

דעות במבשרת ציון

אושר

איני יודע מהיכן באה לי זכות זו, בשל מי, ובזכות מי, באה טובה זו אל ביתי

פורסם בתאריך:


נכתב על ידי

יעקב יעקב

דבר זה שאספרו איני יודע מי צריך לו, שהרי כולו שלי הוא, וליתר דיוק שלי ושל בני הוא, ואף שכך הדבר - אספרו ברבים, ולו רק על מנת להרגיע ריגשת לבי.
אך קודם שאספרו לכם, אספר לכם על תיגרת ראשי ולבי, שהיו מריבין ביניהם, והיו הולכין זה בכה וזה בכה, ואני לא ידעתי אנה אפנה. האם אפנה ואלך אחר לבי, או אולי אפנה ואלך אחר דעתי, ועתה שגיליתי סודי זה - אודה ולא אבוש ואספר חיבוטיי ברבים. משעלתה על דעתי לספר המעשה, הייתה אומרת לי דעתי: לאט לך. הנח. הרגע, שהרי כזאת וכזאת חוו אף אחרים, ואולי אף רב מזה. ולבי היה משיב בריגשה: ספר, ספר להרגיע. דעתי הייתה שבה ואומרת לי בצלילות כובשת: דע לך שיקומו מי שיקראו ויאמרו: מתייפיף האיש ומשתבח בילדיו, ומתנשא האיש עלינו. ויש שיאמרו: מלבו בודה האיש. 
נטיתי אז אחר דעתי ורגע אחד קצר פסקתי בשל כך מלהקליד, ובמשנהו אף חשבתי למחוק את שכתבתי באומרי: צודקת דעתי, שהרי "בתוך עמי אנכי יושב". משראתה אותי במצוקתי שמעתיה מוסיפה ואומרת: לחץ יו-טיוב, האזן לשירים והרגע (דבר שאני עושהו פעמים הרבה להרגיע). באותו הרגע קם עלי לבי ולאט באזניי: לא, לא תבוא בך רגיעה - כי אם במלים. ספר ותרגע, ספר. ספר. והוסיף לבי צידוק על צידוק כאומר: הן לא בך אתה מספר אלא בבנך, וראוי הוא בנך שידעו מעשיו הטובים וצדיקותו שעמך. משעלה שם בני לפני נתרצתי לו ללבי, והריני מספר את שאירעני הבוקר הזה, בוקר שבת גשום וקסום, שהאוויר בו צח, ועצי הגן שטופים וירוקים, ובחצר ביתנו זורמים מי הגשמים.
ומעשה זה שאני מבקש לספרו כך היה: יצאתי מפתח ביתי וראיתי שמן העבים ברוכי המטר נוטף גשם קל. ירדתי לחניון ביתנו ונעלתי את מגפיי. עטיתי כפפות על ידיי לשומרן מן הצינה. אחזתי מגב רחב מניפה והתחלתי לגרוף את המים ההולכים בחצרנו הרחבה למרקה ולנקותה. על המים ההולכים תחת מגב הגומי, כפלג נחל קטן - שטו להם בעדנה עלי הזית שנשרו מן העצים המעטרים את ה"דק" בחצרנו, כסירות "קנו" קטנות. התבוננתי בהן בעיניים ילדיות ולבי עלץ.
לא עברו רגעים הרבה עד שלפתע שמעתי את בני יובל (בתמונה המופיעה במאמר זה, מעת שירותו בצה"ל) קורא לעברי מחלון ביתו הצופה אל החצר: אבא מספיק. אתה תתקרר. אבא בוא אלינו ונשתה תה חם. אמרתי: בן, עוד רגע אסיים. אמר: אבא בוא, הגשם מתגבר.
הנחתי את המגב, פשטתי את הכפפות מעל ידיי ועליתי בגרם המדרגות העולות אל ביתו. בפתח ביתו חלצתי את מגפיי ובאתי אל ביתו פנימה. חם היה בבית ונעים, וחמדת השבת הייתה בכל.
משראני בני בלי מנעליי ורק גרביי לרגליי הלך אל ארון הנעליים, הוציא משם נעלי בית ובא לעברי. סבור הייתי שיניחן לפני ויאמר: אבא, הא לך אלה, אך  הוא הניחן, כפף מלוא קומתו ובקש להרים את רגליי להנעילני. משכתי את רגליי להניאו מכך, ואף אמרתי לו: הנח בני, אני אנעל לבד. לא הרפה עד שרגלי האחת באה ברהיטות אל תוך הנעל. נבוכותי ובקשתיו להפסיק, ואף נסיתי להרחיק עצמי ממנו אך הוא אחז עתה בעדנה ברגלי השניה, הרימה קמעא, והנעיל לי את הנעל השניה. עמדתי על עומדי הלום, כרתוק במסמרות אל רצפת הבית.
התבוננתי בילדי זה (נשוי + 4) ועיני דמעה מאושר. התבוננתי בילדי זה שמנהל את רובע מרכז בעיר ירושלים, שעונד דרגות סגן אלוף, זה הילד שבאמתחתו תארי BA ו-MA לרוב (לפחות שניים או שלושה תואר שני). ילד שעוטר בצל"ש בקרב עם מחבלים. שהוכתר כקצין מילואים צה"לי מצטיין, ומה עוד תבקשי מאתנו מכורה... וילדי זה בא ומנעיל לי את נעליי, ואני איני יודע את נפשי מאושר.
ישבתי עמו, ועם רעייתו המופלאה, ועם ילדיו שעל כל אחד מהם ראוי לומר: "אל הנער הזה התפללתי". יחדיו שתינו תה חם, ואחר נפניתי והלכתי אל ביתי שליד ביתו.
בהליכתי לא ידעתי את נפשי, ודמעת אושר קטנה נשרה מעיני, וכך גם בעת הזאת - בכתיבתי. משרגעה רוחי קמעה ומראהו של בני המנעיל לי את מנעליו עלתה לנגדי, נזכרתי בסיפור מן הגמרא, על האיש ההוא - דמא בן נתינה מאשקלון, סיפור על כיבוד אב ואם שאין לו שיעור וגבול. אמו של דמא זה פגועת דעת הייתה, ובלשון המקורות:  "הייתה מסטרתו בקורדיקין בפני כל בולי שלו, ולא היה אומר לה אלא: "דייך אמי", ופעם נפל קורדיקין שלה מידה והושיטו לה שלא תצטער". (אמו שהייתה פגועת נפש, הייתה סוטרת לו בקורדיקין = בנעליה, בפני בולי = שרי המועצה שלו). 
חשבתי על שאירעני, על מעשהו של בני, ועל דמא בן נתינה, ולא ידעתי נפשי מאושר. אודה ביושר שאיני יודע מהיכן באה לי זכות זו, בשל מי, ובזכות מי, באה טובה זו אל ביתי, שכזה הוא בני, שכאלה הם חמישה ילדיי שהם אושרי וטעם חיי.

תגובות

captcha
הקלד את המספרים שאתה רואה בתמונה: