יום ראשון, 22 בספטמבר 2019, כ"ב אלול ה' תשע"ט
לפרסום חייגו: 054-430-0186

זמן אקדמיה במבשרת ציון

מה עושים עם כל האובדן הזה?

"בטאו את צערכם, יגון אילם הנמצא בלב טעון עלול לפוצצו", אמר לנו ויליאם שייקספיר | כיצד ניישם זאת בפועל?

פורסם בתאריך:


נכתב על ידי

שרון בן דור

בוחרים בטוב, אפשר לחיות מתוך שמחה. טל': 054-2520015

Puni8@walla.com

חוויה של אובדן ושכול מעמתת את האדם עם שאלות יסוד בחייו.
הכאב נדמה כבלתי נסבל ושאי אפשר להמשיך הלאה ואי אפשר ליהנות יותר משום דבר. מתעוררות שאלות: למה לי להמשיך לחיות? הדבר היקר לי מכל נלקח ממני ונשארתי לבד. למה זה קרה דווקא לי? למה במשפחה שלי?
אני לא יכולה לטפל בעצמי אז איך אוכל לטפל בילד נוסף שנמצא בבית? איך אוכל לתת לו את התמיכה לה הוא זקוק כשאני לא יכולה לתת לעצמי?
בטיפול: האישה ע'
לחדר נכנסה אישה נמוכה ושברירית כבת 50, לבושה בקפידה וכל הילוכה כפוף.
"האסון בנחל צפית, שבו הורים איבדו את ילדיהם החזיר אותי בבת אחת לאובדן הבת שלי היקרה לי מכל. זה קרה לפני שנים רבות אבל הכאב כל הזמן נמצא בתוכי ומלווה אותי לכל מקום ואפילו בשנתי", סיפרה ע' והוסיפה, "איבדתי את בתי בטיול של בית-הספר כאשר היא החליקה ממצוק".
"היא רק רצתה זווית יותר טובה של צילום, כך סיפרו לי חברותיה. תמיד היא רצתה לעשות הכול בצורה מושלמת", אמרה לי ע'. "בהתחלה חשבתי שאין טעם יותר לחיים שלי והנפש שלי לא תתרפא לעולם ולא אוכל להמשיך ליצור את כדי החרס שאני כל כך אוהבת, שתיעלם לי כל היצירתיות שלי. בכלל לא רציתי לחיות, לא מצאתי את הכוח לקום בבוקר. כל השמחה והאהבה ניטלה ממני. רק הבן הקטן שלי, שהיה צעיר מבתי בשלוש שנים הצליח לעורר אותי לחיים שוב".
מדבריה הבנתי שהיא וילדיה לבד. חיכיתי להזדמנות לשאול אותה אם יש להם אבא נוכח.
שאלתי אותה: "האם יש אבא נוכח?". ע' ענתה תוך שהיא מוחה דמעותיה: "לא, הם נולדו מתרומת זרע. החיים המשיכו אחרי מותה של הבת הנהדרת שלי", אמרה  ופתחה את ארנקה ושלפה משם תמונה של נערה יפה וחייכנית.
הלב שלי גם מתכווץ ואני מתאפקת מלהזיל דמעה. מטפלים אמורים לשמור על מרחק רגשי בטיפול אבל יש מקרים שאין אפשרות שלא לגלות רגש אמתי כלפי המטופל שיושב מולך. כולנו בני אדם ואנו חווים דברים שנוגעים בנו מסיבות שונות ואל לנו להתעלם מהם ויש צורך להתבונן בהם ולבדוק למה הם פוגשים אותי דווקא במקום הזה אבל זה נושא שעוד אכתוב עליו.
"מה הוביל אותך ונתן מטרה בתקופה ההיא?", שאלתי. "רק הבן שלי והיצירה שלי אבל אני חושבת שאימצתי השקפת חיים בוגרת יותר כלפי עצמי וכלפי זולתי, כי התחלתי להתנדב במעון של נשים מוכות וזה נתן לי כוח כי ידעתי שהן מחכות לי פעם בשבוע וגם אני חיכיתי להן. יצאתי מתוך עצמי למען האחר ומצאתי שהחיים ראויים והחיים קדושים. הבנתי עוד שדווקא האסון הגדול הביא לשינוי באישיות שלי, הפכתי סבלנית יותר כלפי האחר גם כלפי בני. אם פעם הייתי כועסת שהתעכב לצאת מחוג כדורסל היום אני מודה שיש לי למי לחכות. אני מודה על הכול. אני מרגישה יותר עצמאית ובטוחה במה שאני עושה אני כבר לא נאחזת ברעיונות, בדברים או בבני אדם".
"נשמע שאת בדרך הנכונה", אמרתי לה. 
"אבל עכשיו הכול התערער לי אני אומרת לך אני שוב לא ישנה בלילות וכל המראות מפעם מטרידים אותי", אמרה.
סיכמתי בהצעה: "נחזק את הקיים, את היצירתיות שלך, תשני מקום שבו את מתנדבת וננסה ליצוק דברים חדשים לתוך חייך. עברת חוויה קשה של שכול ותאפשרי לעצמך לבכות, להתאבל ולא להדחיק גם אם עבר זמן, כי אף פעם לא באמת עובר זמן כשמאבדים ילדה".
ע' כבר בטיפול שני. החיים נמשכים והיא תמצא את העוצמה להמשיך לחיות אותם לצד הכאב הקיים.

תגובות

captcha
הקלד את המספרים שאתה רואה בתמונה: