יום רביעי, 18 בספטמבר 2019, י"ח אלול ה' תשע"ט
לפרסום חייגו: 054-430-0186

זמן אקדמיה במבשרת ציון

החיים שנועדת לחיות או החיים שבחרת?

"עלינו להשתחרר מהחיים שנועדנו לחיות כדי לחיות את החיים שנכונו לנו באמת", אמר גו'זף קמפבל. כיצד ניישם זאת?

פורסם בתאריך:


נכתב על ידי

שרון בן דור

בוחרים בטוב, אפשר לחיות מתוך שמחה. טל': 054-2520015

Puni8@walla.com

בתהליך החיברות, 'האחרים המשמעותיים' - שהם הורינו ומורינו - מלמדים אותנו כיצד עלינו לחיות את חיינו כדי שנתאים לחברה שבה אנו חיים. 
החיברות מצריך ריסון של הרצונות והתשוקות שלנו. החברה מבקשת מאיתנו עלינו שנלך בתלם שלה ואף מתגמלת אותנו על כך בדרכים שונות כגון: תעודות הערכה. כאשר מישהו סוטה מן התלם, התגובה אליו יכולה להיות לא נעימה ואף אכזרית, הדרך שבה החברה תנהג בנו עשויה לגרום אצל חלקנו קטלוג (תווית) ואף נידוי.
כלומר, עם השנים, אנו נעשים יצירות 'מושלמות' של ההורים שלנו והחברה שלנו שעשתה אותנו כרצונה.
איסורים רבים מפעילים אותנו כבר מקטנות, מה לומר בשולחן האוכל, איך מתנהגים ליד ועם זרים, מה חשוב ומה פחות שיהיה לנו בחיים, מהי העבודה האידיאלית, איזה בני זוג כדאי לנו לבחור ועוד מאלה.
הקול הפנימי שלנו נעלם ואנו מאבדים את החופש הפנימי שלנו להחליט ולחיות חיים משביעי רצון שלנו, ולא של הזולת, אולי מעולם לא היה לנו קול כזה.
מה זה אומר עלינו בני האדם? שאנחנו עסוקים בריצוי אינסופי של כל הסובב אותנו? שלמדנו לוותר על עצמנו רק כדי למצוא חן בעיני הזולת? המערכת החברתית שלנו משומנת עד כדי כך טוב?

 י' בטיפול
י' פתחה בכך "שהיא לא מבינה על מה היא מתלוננת כי בעצם החיים שלה יפים ומדושנים בכל טוב".
"הכול טוב אצלי", סיפרה י', "חוץ מזה שאני כל היום עושה דברים בשביל כולם. הצטיינתי בבית הספר כי זה מה שההורים שלי רצו, כי זה גרם נחת להורים שלי. המשכתי לאוניברסיטה עם אותה ציפייה. חשבתי תמיד שהרצון להצליח מגיע ממני, שיש לי שאיפות להצטיין בכל תחום אפשרי, רק לפני שנה הבנתי שאת רוב שנותיי 'ביליתי' בלרצות את הוריי שיתגאו בי. עוד תואר ועוד תואר, שלושה ילדים ובסוף גם דוקטורט. הכול לפי הספר של הוריי. לא ידעתי מתי לעצור את המכונה הזו, זו שממלאת משימות מבלי יכולת להשתחרר. התנהגתי יותר מידי זמן כפי שמצופה ממני, בבית מול בעלי, בעבודה באוניברסיטה, בתוך עצמי פנימה. יום אחד נעמדתי מול המראה ולא הבנתי מי זו האישה הזו שאני רואה מולי. לא רק שלא הבנתי אלא גיליתי כלפיה עויינות. עויינות כלפי האישה שנהייתי ולא זכרתי פעם אם עצרתי ושאלתי את עצמי מה אני באמת רוצה ולאן אני הולכת. המקצוע בחר בי ואני הסכמתי גם לו. כיום אני מרצה מבוקשת לפסיכולוגיה וראי", היא צוחקת בקול עצוב, "את החשוב מכל הזנחתי - את עצמי".
מתוך דבריה של י' הבנתי כי, מתקיימת בה השאיפה להגשמה עצמית שלא תלויה באישורים חברתיים, שאיפה כה עמוקה שהיא שכחה ממה היא נהנית ומה עושה לה טוב.
התחלנו בתהליך הטיפול, כדי להבין מתי לראשונה עשתה משהו שלא רצתה ולמה אף פעם לא אמרה לא להוריה, לבעלה ולילדיה.
התחלנו לעבוד כדי לשחרר את השקפות העולם שהיא אימצה - שלא היו שלה ולא התאימו לה לא אז לא עכשיו. דפוסי ילדות שאפיינו אותה והם עדיין מנהלים אותה, אותם סיפורים פנימיים שהיא מספרת לעצמה למה כן או למה לא והיא מסרבת לשחרר אותם. מה מקנה לה ההיאחזות הזו? האם יש לה רווחים משניים להמשיך לאמץ דפוסים של חשיבה והתנהגות שאינם שלה?
אנו עובדות וזה תהליך חווייתי שהיא צריכה לעבור, לעבד אותו על-פי רצף רגשות וזיכרונות שהיא החביאה.
כדי למצוא את מה שחסר לה, היא תצטרך לצאת למסע.

 

תגובות

captcha
הקלד את המספרים שאתה רואה בתמונה: