יום שני, 23 בספטמבר 2019, כ"ג אלול ה' תשע"ט
לפרסום חייגו: 054-430-0186

זמן אוכל במבשרת ציון

לאכול או לחדול? (חלק ב')

על גורמים שאינם קושרים ישירות לרעב ושובע פנימיים ומשפיעים על מתי נפסיק לאכול

פורסם בתאריך:


נכתב על ידי

דוד רזניק

דוד רזניק, תזונאי קליני, מרצה ומחנך לאורך חיים בריא יותר. לתגובות ופניות 0525-419181 dietadavid@gmail.com דף פייסבוק havitashelashirim

שימה פוסע בסוואנה האפריקאית. הכרתי לכם את שימה בשבוע שעבר – הומו-סאפיינס יציר דמיוני מלפני חמישים אלף שנים, צייד-לקט. לשימה יש בת זוג ושני ילדים שהוא צריך להאכיל. הם נשארו במחנה. בת הזוג תלך בהמשך היום עם הקטנים ועוד כמה נשים לחפש שורשים או פקעות אכילים. שימה, כמו רוב הגברים, עוסק יותר בצייד. הוא נמצא עם חבר והם מוצאים עקבות של אנטילופה והולכים בעקבותיהם בשקט ובדריכות. אבל, מה זה? פתאום הם מזהים ציפור שהם מכירים שכאילו מאותתת להם לבוא בעקבותיה. הציפור היא honey guide bird שניתן לתרגם כ'הציפור המובילה לדבש', שלמדה לשתף פעולה עם בני אדם. כשהיא מאתרת כוורת דבורים, היא מאותתת לבני אדם כדי שהם יבואו לרדות דבש. התמורה שהיא תקבל תהיה גופות של דבורים ורימות. בשביל שימה וחברו דבש הוא מזון די נדיר ומבוקש ביותר והם מוכנים לעשות מאמצים רבים ולהסתכן בקבלת עקיצות ובלבד שישיגו דבש. הם עוקבים אחרי הציפור עד למקום הכוורת, מדליקים אש וחברו של שימה, שהוא המנוסה מבין שניהם ברדיית דבש, מטפס עם לפיד מעשן על העץ שבחלל שלו התנחל נחיל הדבורים. לאחר שהוא רודה כמות מכובדת של דבש הוא יורד מהעץ, עקוץ, אך מרוצה. בתור זה שהסתכן ושקיבל עקיצות יש לו פריווילגיה. הוא מתיישב ואוכל מהדבש הטרי. אוכל ממש, לא מלקק קצת עם האצבע, אוכל כמעט קילו שלם של דבש! הבטן שלו מפוצצת והוא מתנהג ממש כמו שיכור. בהמשך הם יחזרו למחנה ויתחלקו ביתר הדבש עם כל האחרים. כולם אוהבים את המאכל הסופר מתוק הזה, היחיד שקיים בחייהם.
התיאור הזה הוא פרי דמיוני, אבל הוא מבוסס על תצפיות של חוקרים שצפו איך אנשי שבט ההדזה בטנזניה מתנהגים כשהם נתקלים בדבש.
נחזור גם לעדי בן השש, שגם עליו סיפרתי בשבוע שעבר. גם עדי אוהב מאכלים מתוקים, אבל בניגוד לשימה, יש לו הזדמנויות רבות לאכול אותם והוא אכן עושה זאת. משום מה, כשמדובר על דברי מתיקה, החברים והמשחק מהווים תחרות פחות קשה מאשר לו היה מדובר בארוחה של אורז ואפונה.
מה שמעניין עבורי בתיאור של שימה וחברו, הוא שהוא סותר לחלוטין השערה רווחת, לפיה האדם הפרימיטיבי קרוב יותר אצל עצמו ולא עבר התניות מודרניות ולכן הוא אכל עד שהוא שבע ושאכילה מוגזמת היא מנת חלקו של האדם המודרני בלבד. האדם המודרני איבד, לפי תיאוריה זו, את היכולת לאכול באופן אינטואיטיבי, רק כשהוא רעב ורק עד שהוא שבע. ככל הנראה, האדם הקדמון היה אכלן אופורטוניסטי, כאשר היה אוכל הוא אכל, והוא אכל כמה שהתאפשר לו. זה הגיוני, כי בתקופה הקדומה לא היה ביטחון תזונתי כמו היום אז כשיש אפשרות לאכול, אוכלים כמה שיותר, לפעמים עד כדי בולמוס, במיוחד כשהאוכל טעים, כמו דבש. זה אמור כל עוד אין איומים או דברים חשובים אחרים לדאוג להם, שיפסיקו את הארוחה.
אז אם יש לכם רגשות אשם על זה שאתם מרגישים צורך 'לגמור מהצלחת' לא בטוח שזה בגלל שכשהייתם קטנים אמרו לכם שצריך לגמור כי "יש ילדים רעבים באפריקה" או קיבעונות דומים, לא בטוח שאתם עושים זאת בגלל השריטה הנוראה שנותרה לכם מהילדות מהוריכם חסרי ההבנה, אלא ייתכן וזהו שריד לאכילה הקדמונית האופורטוניסטית. כך גם כשגומרים את כל שקית התפוצ'יפס ולא משאירים פירור, למרות שרק גודל השקית קובע את גודל המנה ולא שום איתות פנימי.
אגב, למרות הציניות והספקנות, אני לא כופר בתועלת של הקשבה לאיתותי הרעב והשובע, אבל היא בהחלט לא מספיקה בתנאי החיים המודרניים, בהם חסרים גורמים חיצוניים שיעזרו לנו להגיע לשליטה בכמויות האוכל. זה משאיר אותנו עם אתגר שמולו אכילה אינטואיטיבית היא כלי אחד בלבד שיכול לעזור, אך נחוצים כלים נוספים.

תגובות

captcha
הקלד את המספרים שאתה רואה בתמונה: