יום ראשון, 20 באוקטובר 2019, כ"א תשרי ה' תש"פ
לפרסום חייגו: 054-430-0186

זמן אוכל במבשרת ציון

נימוסי שולחן ותרבות אכילה

לקראת החגים והארוחות החגיגיות והמשפחתיות, כמה דברים על הרגלים בארוחות ומה המשמעויות שלהם בתרבויות השונות

פורסם בתאריך:


נכתב על ידי

דוד רזניק

דוד רזניק, תזונאי קליני, מרצה ומחנך לאורך חיים בריא יותר. לתגובות ופניות 0525-419181 dietadavid@gmail.com דף פייסבוק havitashelashirim

אפשר לעזוב את השולחן? כך היה עלינו בתור ילדים לבקש, כאשר גמרנו לאכול וכבר היו לנו קוצים ב... אבל ההורים עדיין לא סיימו. היה זה מובן מאליו שאלה הנימוסים המחייבים. נימוסי שולחן הם חלק מתרבות האכילה - דברים כמו להתחיל לאכול ביחד, לשבת זקוף, לא לדבר עם פה מלא, לגמור מהצלחת. כך מקובל בתרבות המערב (לפחות כך היה עד לאחרונה), אבל בתרבויות שונות יש כללים שונים: בארצות המערב נהוג לאכול כל אחד עם צלחתו וכמובן עם סכו"ם. בתרבויות אחרות יש כלי מרכזי וכולם טובלים בתבשילים את הלחם בצורתו המקובלת באותה תרבות. במזרח אוכלים עם מקלות אכילה. לעומת זאת, במערב מצופה ממך לאכול עם סכין ומזלג כאשר הכף שמורה למרק, למרות שבהרבה מנות כף הייתה יכולה להיות בחירה נוחה ויעילה יותר (אגלה בסוד שבין ארבע קירותיי אני אוכל עם כף לעתים קרובות). זכור לי היטב, איך באחת הפעמים הראשונות שאכלתי באוהל בדואי הסבירו לי שיש לבצוע חתיכה של פיתה שלא נגעה בפה שלי ולהשתמש בה כדי לטבול בכלי המשותף שעל המגש המרכזי. במערב המעונב אוכלים בצורה שקטה ועם פה סגור, ואילו ביפן אכילת האטריות נעשית בפעולת שאיבה תוך כדי השמעת צליל השאיבה והוא מחויב כי כך מפגינים כלפי המארחת את ההנאה מהאוכל.
לגמור מהצלחת נחשב אצלנו צו מוסרי, אבל פעם, כשאוכל היה יותר יקר הוא היה מיועד גם לחיסכון. סיפור ששמעתי מסבתי: סבתי גדלה בליטא בבית של הסבתא שלה, אישה נוקשה ובעלת עקרונות, שעמדה על כך שילדים צריכים "לגמור מהצלחת". פעם כאשר סבתי, שהייתה בסך הכול ילדה קטנה, סירבה בתוקף לגמור את מה שהוגש לה. הסבתא שמרה את מה שהיא לא אכלה והיא קיבלה למחרת את מה שלא אכלה, פשוטו כמשמעו. נאמר לה שלא תקבל אוכל אחר עד שלא תגמור את האוכל ההוא. היא אכלה אותו. תקצר היריעה מלתאר את נימוסי השולחן הקיימים בתרבות המערבית לבדה, על אחת כמה וכמה בתרבויות נוספות, אבל נימוסי שולחן ותרבות אכילה אכן קיימים בכל תרבות. 
מה משרתים נימוסי השולחן? איך הם נוצרו? יש בזה שילוב של הרגלים שמבטיחים מגוון שלם של צרכים: קודם כל היגיינה, אבל גם צדק בחלוקה, כבוד למפרנס שבזכותו האוכל מצוי ולמבשל שדאג להגשת האוכל ולכך שיהיה טעים, ביטוי להיררכיה אבל גם לשותפות ולקשר. אכילה מנומסת גם מסייעת למניעת בזבוזים וגם קובעת קצב אכילה נכון וכבוד לאוכל עצמו.
למרות שלפעמים זה כך נראה, נימוסי שולחן - כחלק מתרבות האכילה - אינם אמורים להיות סד מלאכותי של כללים והגבלות, אלא סט של הרגלים שמגדיר את החברה וגם מסייע לחברה, למשפחה וליחיד להיות אנושיים יותר, חברתיים יותר, מוסריים יותר וגם בריאים יותר. הם מותאמים לאנשים, לאקלים, לגיאוגרפיה, לאוכל עצמו וכו'. הדת תורמת גם היא משלה, היהדות בוודאי.
נימוסין הם משהו דינאמי והם משתנים בהתאם לשינויים התרבותיים, הטכנולוגיים והחברתיים. הקידמה היא משהו מבורך, אבל כאשר היא מביאה לידי התפוררות של התרבות הישנה, חשוב לבדוק אם אין בזה החמצה וקלקול. זה נקרא "לעשות חשבון נפש". חוקרים רבים המתארים את מה שקרוי הסביבה האוביסוגנית (הסביבה מעודדת ההשמנה) מדברים רבות על תרבות האכילה שהשתנתה ולא, לא רק על כמות האוכל, על המנות הגדולות, הטעימות והזמינות, אלא גם על התפוררותה של תרבות האכילה עצמה, התפוררות התורמת בפני עצמה לתופעת ההשמנה. בניגוד לעבר הלא רחוק, כיום מקובל לאכול בעמידה, בהליכה או בזמן נסיעה, תוך כדי שיחת טלפון, התבוננות באחד מהמסכים השונים או עיון בעיתון. תזמון הארוחות נהיה מאוד גמיש, כל שעה ביום היא שעה לאוכל. הרבה פעמים לא מקדישים זמן ראוי לאכילה אלא היא נדחפת בחיפזון בין מטלה למטלה. אם אמרו לכם פעם לשבת זקופים בזמן האוכל וזה נראה לכם הקפדה קפוצה ומיותרת, תחשבו על ההבדל שבין לשבת זקוף מעל לצלחת ובעדינות להעלות את המזלג העמוס אל השפתיים לבין לרכון קרוב לצלחת ולדחוס את האוכל פנימה. 
גם דרישות האירוח השתנו. מטופליי החרדיים מדווחים לי ללא יוצא מהכלל איך בסעודות השבת והחג אם פעם היה מספיק להכין דג ושני סלטים כיום אם אין עשרה סלטים, גם דג וגם עוף, כל אלה בנוסף לחמין ולקוגל, אתה מסתכן בלהיחשב קמצן או עצלן. וכשיש מבחר גדול, אוכלים יותר, זו פשוט עובדת חיים. אב המשפחה החרדי פשוט במלכוד, כי מצד אחד הוא מנסה שלא לאכול בעודף ולא להגיע למצב של "הבטן מתפוצצת" (שבסך הכול זה באמת ובתמים מצב לא נעים) ומצד שני הוא רוצה לטעום מהכול וגם מצופה ממנו לטעום מהכול על מנת שיוכל לשבח ולפרגן.
שלא ישתמע שאני קורא מכאן למהפכת נגד ולהחזרת נימוסי שולחן מאובנים שמתאימים לשולחנה של מלכת אנגליה, אבל אני כן מביע כאן צורך בסוג של התבוננות עצמית וחשבון נפש תרבותי. אם נימוסי שולחן ותרבות אכילה בכלל יכולים להוות מערכת כללים שעוזרת לאכול נכון יותר וערכי יותר, אז הם נחוצים לנו לא פחות מאשר לדורות הקודמים. מה נשמור, מה נשליך ומה נחדש? מה מתאים לנו ומה אבד עליו הכלח? האם בכלל ניתן ליצור תרבות אכילה אפקטיבית בתנאי הקיום האנושי בימינו? ואולי התרבות צריכה לצמוח באופן ספונטני מתוך תנאי הקיום?
תרבות האכילה הנוכחית היא במידה רבה בעוכרינו וחלק מעבודת הדיאטנים היא להנחיל תרבות אכילה יותר הגיונית. לדוגמה, מה שקורה בגנים, בבתי הספר ובחגיגות ימי ההולדת של ילדים, על שפע דברי המתיקה, הוא תרבות אכילה מזיקה ודיאטניות רבות מנסות לשנות תרבות זו. גם בישיבות במקומות עבודה תרבות האכילה משתנה, כבר לא רק הבורקס, הרוגלך והשתייה המתוקה הבלתי נמנעים אלא ניתן לראות גם פירות וירקות ומים מינרלים. דברים משתנים לטובה, אבל עדיין יש הרבה מה לתקן.
אשמח לשמוע מכם על נימוסי השולחן ותרבות האכילה שנהגו בילדותכם או על מה שאתם מנסים להנחיל לילדיכם.

כמה הערות על שקט ושמחה בעת האכילה

לפני שנה בדיוק חתמתי את המדור של ערב ראש השנה בציטוט מתוך ספרון הנקרא – "איך לאכול", של מורה זן וייטנאמי בן זמננו בשם תיק נהאט האן. אעשה זאת גם השנה:
"השמחה שבאכילה: אכילה צריכה להיות מאוד משמחת. כאשר אני מרים את האוכל שלי עם מקלות האכילה, עם הכף שלי, או המזלג, או עם הידיים אני לוקח את הזמן כדי להתבונן בו לרגע לפני שאני מכניס אותו לפה. אם אני באמת נוכח אני אכיר את האוכל מיד, בין אם הוא תפוח, צנון או חתיכת תפוח אדמה. אני מחייך אליו, שם אותו בפה. אני לועס את האוכל מתוך מודעות מוחלטת למה שאני אוכל. אני לועס אותו באופן כזה שחיים, שמחה, יציבות וחוסר פחד נהיים אפשריים. לאחר האכילה אני חש מוזן, לא רק בגוף אלא גם בשכל ובנפש".
יש לי עוד קצת מקום אז אתן עוד אחד קטן, במיוחד להורים ולסבים. "לאכול עם ילדים בדממה: לעתים הורים שמעוניינים ליהנות מארוחה שקטה, חושבים שהילדים שלהם לא יהיו מסוגלים ליהנות ולהיות שותפים לדממה. אבל ילדים מסוגלים לאוכל בדממה למשך חמש, עשר ואפילו עשרים דקות ויכולים ליהנות מזה מאוד".

תגובות

captcha
הקלד את המספרים שאתה רואה בתמונה: