יום שישי, 23 באוגוסט 2019, כ"ב אב ה' תשע"ט
לפרסום חייגו: 054-430-0186

מגזין במבשרת ציון

ברית הדמים של יוסף ועמית

הם היו חברים קרובים. אחים לנשק, עד שכדוריו של מחבל הפרידו בינהם לעד. יוסף עותמן המאבטח מאבו גוש ועמית שטיינהרט רכז הביטחון של הר אדר נלחמו זה לצד זה במחבל מהכפר הפלשתיני בית סוריכ, שניסה לחדור לפני כשנה וחצי ליישוב הר אדר במטרה לבצע פיגוע המוני * ביוזמת 'זמן מבשרת' נפגשו בערב החג עמית המתאושש מהפציעה ועיסאם, אביו של יוסף ז"ל לא הרחק ממקום הפיגוע

פורסם בתאריך:


נכתב על ידי

דוד רגב

עיתונאי לשעבר ב"ידיעות אחרונות" ומשמש כנציב פניות הציבור של הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו

את הנוף הירוק של תחילת האביב הנשקף מהאנדרטה לזכר שלושת חללי הפיגוע בהר אדר, פוצע, כמו סכין בלב, כפרו של הרוצח.

עיסאם עותמן מאבו גוש מביט בזעם אל הכפר הפלשתיני בית סוריכ שעל הרכס שממול, אשר הרוצח שיצא ממנו גדע את חייו של בנו האהוב יוסף: "צריך למחוק את הכפר הזה. הייתי שמח לראות שם יישוב ישראלי", הוא אומר ומביט בכאב אל שמו של בנו החרוט על המצבה.

עמית שטיינהרט מהר אדר, שנפצע קשה בפיגוע, בו איבד את חברו יוסף, מרים את ראשו ומביט אל הכפר. "ואולי כשאנחנו עומדים כאן ומביטים על הכפר זה הניצחון שלנו. הרוצח לא הצליח למחוק אותנו", הוא אומר.

דקות ספורות קודם לכן הם נפגשו לראשונה בהר אדר ביוזמת 'זמן מבשרת'. "מה שלומך? איך אתה מרגיש?", מקבל עיסאם את עמית בחיבוק אבהי חם. "אני בסדר. חוזר לעצמי", אומר עמית. המתח ניכר על פני שניהם. מאז הפיגוע לפני כשנה וחצי, בו איבד עיסאם את בנו המאבטח יוסף, ועמית רכז הביטחון נפצע קשה, כף רגלם כמעט ולא דרכה בהר אדר. עיסאם מהכפר הסמוך אבו גוש מתקשה להיכנס ליישוב: "כל אבן, כל פינה, כל צומת כאן מזכירים לי את יוסף שאיבדתי", הוא אומר. עמית, ששימש עד לפיגוע כרכז הביטחון של הר אדר, עזב את היישוב וכמעט ולא שב.

אני מציע שניסע למקום הפיגוע במחסום המעבר שבפאתי היישוב אך שניהם מסרבים. "זו שריטה בשבילי. אני לא יכול להגיע לשם", אומר עיסאם. גם עמית מעדיף שלא לבקר במקום שבו כמעט ואיבד את חייו. עיסאם מציע לנסוע לאנדרטה לזכר חללי הפיגוע בקצה היישוב ועמית מסכים לבקר בה.

כשאנחנו מגיעים לאנדרטה, עיסאם ממהר לשלוף מכיסו נר קטן ולבן ולהדליק אותו לזכר בנו ושני חבריו שנרצחו. הוא כורע לעבר האנדרטה וספק לוחש ספק מתפלל לעילוי נשמתם. עמית מתקרב לאנדרטה שאותה הוא רואה בפעם הראשונה. אנדרטת אבן חצי עגולה המשקיפה אל הנוף המרהיב והירוק של תחילת האביב. השמות החקוקים על האבן מספרים עד כמה מתעתע השקט.

           

          

יוסף ז"ל (משמאל) ועמית (במרכז) (באדיבות המרואיינים)

 

בוקר ה-26 בספטמבר 2017  היה בוקר מעונן.

כמדי בוקר, התעורר רכז הביטחון של הר אדר, עמית שטיינהרט, מוקדם מאוד ועשה את דרכו מרחק כמה עשרות מטרים בסך הכול אל שער בידו, נקודת הבידוק בקצה היישוב, דרכה נכנסים פועלים פלשתינים מכפרי הסביבה לעבודה בהר אדר. השעה הייתה שש ורבע בבוקר. בעוד זמן קצר יתחיל תהליך הבדיקה של עשרות הפועלים הפלשתינים לפני המעבר להר אדר. באותה שעה בדיוק התחיל עיסאם עותמן מאבו גוש עוד יום עבודה בחברת ההובלות והשילוח 'צ'יטה'. בעוד דקות ספורות יקשרו רוצח אחד וצרור כדורי אקדח את גורלם של השניים לעד.

עמית (35), הגיע לשער ובדק ביחד עם המאבטחים האחרים ושוטרי מג"ב שהיו במקום, בהם יוסף עותמן מאבו גוש, אור אריש מהר אדר ולוחם מג"ב סולומון גברייה מבאר יעקב את הפועלים שעברו דרך השער: "הכרתי את כולם. הם היו מגיעים לכאן מדי בוקר", הוא נזכר.

סמוך לשעה 7:10 סיימו רוב הפועלים לעבור ועשו את דרכם למקומות העבודה שלהם. האחרון שבהם, נימר מחמוד אחמד ג'מל, בן 37, אב לארבעה מהכפר הפלשתיני הסמוך בית סוריכ, התקרב לעמדת הבידוק. עמית, שהכיר אותו היטב, הביט לעברו ונדרך: "אני מומחה בקריאת שפת גוף ושפת הגוף שלו שידרה משהו אחר. הוא לא כמו בדרך כלל. הוא היה נראה מתוח וחייך כל הזמן חיוך זחוח. זה לא הסתדר לי. הרגשתי שמשהו עומד לקרות", הוא אומר.

כשהוא מתוח ודרוך, הורה עמית למאבטחים שהיו עמו לבדוק בצורה מדוקדקת את ג'מל: "באותה תקופה היו אירועי דקירה רבים והתאמנו לטפל בהם. שום דבר לא הכין אותי למה שקרה בדקות הבאות", הוא נזכר.

לאחר שהנחה את המאבטחים לבדוק את ג'מל, הסתובב עמית לכיוון רכבו כשהוא בגבו לעמדת הבדיקה, פעולה פשוטה שתציל מסתבר את חייו: "הוא שלף אקדח והתחיל לרוץ כשהוא יורה בין היתר לכיוון החזה שלי ולעבר המאבטחים האחרים. מאחר והייתי בגבי אליו הכדור פגע בכתף. הרגשתי כאב אבל שלפתי את האקדח שלי, הסתובבתי אליו ויריתי לכיוונו מספר יריות. זזתי אחורה לתפוס מחסה והוא המשיך לירות לכיוון כולם", הוא אומר.

בעודו מחליף מחסנית לקראת הסתערות נוספת, פילחה את האוויר זעקה מצמררת שלעולם לא ישכח: "אתה יורה באחים שלי", שמע את חברו הקרוב יוסף זועק למחבל ויורה לעברו לאחר שנפצע אנושות בחזהו מירי המחבל. דקות אחר כך מת יוסף מפצעיו ביחד עם שני חבריו, אריש וגברייה. תחקיר מאוחר יגלה שהם ניהלו קרב יריות עם המחבל עד שמחסניות כלי נשקם התרוקנו.

לאחר שהחליף את המחסנית, מיהר עמית להסתער שוב על המחבל: "ראיתי שהוא מסתתר מאחורי עמדת הבטונדה ורצתי לכיוון שלו. לפתע הוא יצא מאחורי העמדה, עמד מולי במרחק של שני מטרים וירה שוב לכיוון שלי. הפעם הוא פגע בבטן התחתונה שלי והתמוטטתי לא לפני שהספקתי לחסל אותו", מתאר עמית את רגעי האימה.

לוחמי מג"ב, שהגיעו במהירות למקום, וידאו כי האירוע הסתיים ואין איום נוסף. תוך דקות ספורות הגיעו כוחות ההצלה למקום. עמית טופל בשטח אך מה שעניין אותו יותר מכל היו חבריו המאבטחים: "חיפשתי אותם, רציתי לברר מה קרה להם. יוסף ואור היו חברים שלי כמו אחים, רציתי לראות מה איתם. לצערי ראיתי את גופותיהם של יוסף, אריש וגברייה", הוא נזכר בעצב. "הם היו גיבורים. מנעו בגופם אסון כבד", הוא מוסיף.

עמית התמוטט. מצבו הוגדר קשה ולא יציב. לאחר טיפול מציל חיים שקיבל בשטח, הוא הועבר לבית החולים 'הדסה עין כרם', שם נותח לאחר שהתברר כי הוא סובל מפציעות ירי קשות בכתף ובבטן, שגרמו בין היתר לקרעים בשרירי הבטן ולחורים בסרעפת.

באותה שעה היה עיסאם (54) בעיצומה של העבודה. "זה היה בוקר רגיל. הייתי חדש בעבודה שלי כמחסנאי", הוא נזכר.

בשעה שבע ורבע התקשרה אליו אשתו: "היא אמרה לי שיש בלגאן בהר אדר והרבה אמבולנסים, כוחות מג"ב ומשטרה נוסעים במהירות דרך אבו גוש. היא אמרה שהיא מנסה לתפוס את יוסף בטלפון אבל הוא לא עונה. אמרתי לה שלא תדאג כי אני יודע שהוא עבד בלילה והוא בטח ישן. אחרי כמה דקות היא התקשרה שוב בבכי ואמרה שהיה פיגוע בנקודת המעבר בהר אדר ושיש מאבטחים שנפגעו. ניסיתי לתפוס את יוסף והוא לא ענה. התחלתי להרגיש שמשהו לא בסדר. הלב שלי ניבא לי רעות", הוא אומר.

בשלב זה החליט עיסאם לבדוק מה קורה. הוא ביקש מהמעסיק שלו את רכבו וטס איתו לכיוון הר אדר. "הצלחתי להגיע עד למרחק של 150 מטר ממקום הפיגוע. לא נתנו לי להתקרב יותר. שאלתי כל הזמן את האנשים במקום איפה יוסף ? מה איתו? אבל הם רק אמרו 'יהיה בסדר, יהיה בסדר'. הייתי בלחץ. הבנתי שמשהו לא בסדר ואז הצלחתי לראות את הגופות של הנרצחים מכוסות בניילון לבן. הסתכלתי וראיתי שלאחת הגופות יש נעליים שחורות בדיוק כמו הנעליים של יוסף. הבנתי שקרה הנורא מכל. ואז הגיע אליי ראש המועצה של אבו גוש שהיה במקום ואמר לי 'תהיה חזק'. יוסף נהרג. נסעתי הביתה למשפחה שלי והודעתי להם על יוסף", הוא משחזר את אותו בוקר שחור.

שעות ספורות אחר כך נערכה הלווייתו של יוסף באבו גוש. מאות רבות הגיעו ללוות אותו בדרכו האחרונה בהם קציני משטרה בכירים, חברי כנסת ואנשי ציבור. משפחות עותמן התעטפה באבלה הכבד.

לא הרחק משם, בבית החולים 'הדסה עין כרם', נאבק באותן שעות עמית בכאביו הגדולים לאחר שנפצע באורח אנוש. כעבור שבוע הוא שוחרר לביתו והחל בתהליך החלמה שלא הסתיים עד היום.

צילום: איתי רגב

מתחקיר כוחות הביטחון בעקבות האירוע התברר, כי המאבטחים במחסום חשדו במחבל ופתחו בנוהל מעצר חשוד והורו לו לעצור. בשלב הזה שלף המחבל אקדח מחולצתו וירה מטווח קצר יותר מעשרה כדורים באנשי הביטחון. רכז הביטחון עמית, שנפצע בפיגוע, השיב אש ובעזרת לוחמי מג"ב חיסלו את המחבל.

שני מאבטחים יוסף עותמן (25) לוחם מג"ב, אור אריש (25) לוחם צנחנים לשעבר ולוחם מג"ב סולומון גברייה (20), נהרגו בחילופי האש עם המחבל. קצין הביטחון עמית נפצע באורח קשה מאוד. על פי החשד, המחבל התאמן תקופה ארוכה באקדח שנגנב בשנת 2003 מישראל. בעקבות הניסיון שצבר באימונים, הוא הצליח להתגבר על מעצור בנשק בזמן הפיגוע ולהמשיך לירות. יומיים לאחר הפיגוע איתרו כוחות הביטחון את האיש שסיפק לו על פי החשד את האקדח ועצרו אותו. בעקבות הפיגוע, הטילו כוחות צה"ל ומג"ב סגר על אזור בית סוריכ. כוחות צה"ל פשטו על בית המחבל וסגרו את הכניסה ליישוב.

המחבל זוהה כנימר מחמוד אחמד ג'מל, בן 37, נשוי ואב לארבעה, תושב הכפר בית סוריכ שהיה פועל בעל היתר עבודה ועבד ביישוב. על פי השב"כ, הוא היה מסוכסך עם אשתו, אחרי שככל הנראה הכה אותה. היא נמלטה לירדן מספר שבועות לפני הפיגוע והשאירה אותו עם ארבעת ילדיהם.

זמן קצר לאחר ביצוע הפיגוע, התפרסם בעמוד הפייסבוק של המחבל פוסט בו הוא מבקש סליחה ממשפחתו. בפוסט, שהועלה בשמו על ידי קרובת משפחה, הביע המחבל צער על היחס הקשה שלו כלפי אשתו ומבקש את סליחתה. ב-15 בנובמבר 2017 הרס צה"ל את קומתו של בית המחבל בכפר בית סוריכ.

בעקבות הפיגוע, בוטלו האישורים לעבודת פלסטינים בהר אדר למשך חודש בלבד. לאחר מכן, הוצב מגנומטר בשער הכניסה ליישוב לבידוק הפועלים עם אישורי עבודה שהמשיכו לעבוד ביישוב הר אדר כרגיל ופרנסתם לא נפגעה.

 

מאז הפיגוע, חייהם של עיסאם ועמית הפכו לאחרים. קשים. עצובים.

עמית מתקשה בתנועתו. הוא מתקשה לנשום בשל החורים בסרעפת. כתפו עדיין פגועה. בעקבות הפציעה הוא נאלץ לוותר על אהבתו הגדולה – הריצה. תחת זאת הוא נוסע לטיפולי פיזיותרפיה. הוא עזב את עבודתו כרכז הביטחון השוטף של הר אדר ובהמשך נפרד מבת זוגו ועזב את הר אדר. הוא החל לעבוד בחצי משרה בספריה הלאומית בגבעת רם ואת שעות היום שלו ממלאת בעיקר בתו בת השלוש, ליילה, ששמה כשם שירו המפורסם של אריק קלפטון. "היא חיה את הפציעה שלי. יודעת מתי כואב לי ואיפה התרופות שלי. כשכואב לי היא מחבקת ומנשקת אותי", הוא אומר.

ימיו קשים. לילותיו מסוייטים. בשעות שהוא לא בעבודה הוא מעדיף להיות בבית ולא בסביבת אנשים אחרים: "כל רעש קטן מקפיץ אותי ומעורר בי חרדה. בפורים האחרון סגרתי את כל החלונות בבית בגלל הנפצים שהזכירו לי יריות. גם בלילות קשה לי מאוד. אני מעדיף לא להסתובב בחוץ, רק באזורים של טבע. עזבתי את הבית בהר אדר כי הוא היה קרוב מאוד למקום הפיגוע. לא יכולתי לראות את זה יותר", הוא אומר. "וזה הולך איתי כל הזמן. לא עוזב אותי. הוא כבר הציל אותי פעם אחת", הוא אומר ומצביע על האקדח הצמוד למכנסיו.

כשחודש ספטמבר מגיע, מתערבבות אצל עיסאם תחושות של כאב ושמחה. "חודש ספטמבר הוא החודש הכי קשה לי. זה חודש שבו נולד יוסף וגם נרצח בו וזה החודש שהבת שלי נדיה התחתנה בו. היא התחתנה 10 ימים לפני הפיגוע שהוא נרצח בו. זו הייתה חתונה שמחה שכל הכפר הגיע. יוסף היה מאושר ורקד. אני לא מעז לראות את סרט החתונה. אני יודע שאם אראה אותו רוקד ושמח שם אני אקרע. קשה לי עם זה. החדר שלו עם הבגדים והציוד נשאר כמו שהיה. אני לא נכנס אליו. יש דברים שהפסקתי לעשות מאז שהוא נרצח. שנינו אהבנו את השירים של אום כלתום ושל אייל גולן. מאז אני לא מסוגל לשמוע אותם. יוסף אהב מאוד לאכול על האש רק למעלה משנה אחרי הפיגוע אכלתי בפעם הראשונה על האש", הוא אומר. עיסאם מתנחם במשפחתו האהובה, בבתו נדיה בת ה-23 העובדת במחלקת הביטחון של בנק ישראל ובבנו סוהייב הלומד המכללה לשוטרים בדרכו להפוך לאיש ביטחון. באחרונה נוספה למשפחה נכדה ראשונה, בתה של נדיה: "היא האור שלנו", הוא אומר.

שניהם נמנעים מלהגיע להר אדר. "אני מגיע לפעמים לבקר חברים אך מעדיף לא להסתובב שם. כל רחוב וכל פינה מזכירים לי את האירוע. הייתי רכז הביטחון השוטף של המקום ואני מכיר אותו היטב. למקום הפיגוע עצמו לא הגעתי מאז המקרה", אומר עמית.

עיסאם היה מאז המקרה פעמיים בלבד בהר אדר: "קשה לי להגיע לשם ולהסתובב שם. כל רחוב וכל פינה מזכירים לי את יוסף. הייתה תקופה שאני והוא עבדנו כאן ביחד", הוא אומר.

אין יום בו הם לא חושבים על יוסף, הבן והחבר הטוב.

"יוסף היה חבר שלי כמו אח. מעבר לזה שעבדנו ביחד במשימות האבטחה הוא היה מגיע אלי לבית שנמצא קרוב לשער הבידוק. היה יושב אצלי היינו מדברים על החיים, אוכלים ושותים. הוא היה בן בית אצלי. לא פעם הוא שמר לי על הילדה. הוא לימד אותי הרבה. עשה בשבילי הכול. הייתה לנו חברות קרובה כמו אחים. הוא הכיר את משפחתי. הוא היה יקר לליבי", אומר עמית בכאב.

עיסאם נזכר בפעם האחרונה שראה את בנו: "זה היה יומיים לפני הפיגוע. הוא בא לבית שלנו, התקלח ואכל. דיברנו על עבודת האבטחה ועל זה שאפשר להיפגע מזה. גם אני מאבטח ואני יודע מה זה. הוא אמר שהוא לא פוחד מכלום ומה שיקרה זה הגורל. הוא מאוד אהב את העבודה שלו", נזכר עיסאם.

את ג'מל, רוצח הבן והחבר, הכירו שניהם: "הכרתי אותו מהתקופה שעבדתי כמאבטח בהר אדר. הוא נראה בן אדם רגיל", אומר עיסאם.

עמית פגש מדי בוקר את ג'מל "פגשתי אותו כשהיה מגיע למעבר. הוא היה מוכר ביישוב כולו. כמה שבועות לפני הפיגוע אפילו שוחחתי אתו. הגעתי לבית שהוא עבד בו ודיברנו. משהו כללי, לא מיוחד", הוא נזכר.

שניהם חושפים כי לאחר הפיגוע יצרו איתם קשר פועלים פלשתינים מהכפרים שבסביבה והביעו צער על המקרה. "הם אמרו לי שהם מצטערים מאוד על מה שקרה לבן שלי ושהם כועסים על הרוצח ועל מה שעשה. הם אמרו לי 'הפסדנו את יוסף. היינו מגיעים לשער הכניסה והוא היה מתייחס אלינו יפה כל הזמן. הם אמרו שהרוצח מנוול", מגלה עיסאם.

גם עמית מגלה שמאז הפיגוע יצא לו לשוחח עם מספר פלשתינים ולפגוש אותם. "הם אמרו שהם מצטערים על מה שקרה", הוא אומר.

היחס שלהם לערבים ולשלום השתנה מאז המקרה "אני לא מאמין בשלום. אולי בהפסקת אש. אני לא משלה את עצמי שיהיה שלום. אחרי הפיגוע ציפיתי שמישהו מהרשות הפלשתינית יתקשר להתנצל אבל זה לא קרה", אומר עיסאם.

"אני לא שונא אותם. יש קיצוניים משני הצדדים שאותם אני שונא. יש לי כבוד לפועלים שבאים לעבוד ומחפשים להתפרנס", אומר עמית.

למרות שהגורל קשר ביניהם הם ממעטים להיפגש. כשהם נפגשים, הם בעיקר שואלים אחד לשלומו של השני. בתוך תוכו המפגש קשה לו מאוד. "עיסאם מזכיר לי מאוד את הבן שלו יוסף ולכן קשה לי מאוד לפגוש אותו. מאז הפיגוע נפגשנו כמה פעמים ודיברנו על המקרה. גם לו המפגשים האלה קשים", אומר עמית.

גם לעיסאם המפגשים קשים. "עמית היה ברגעים האחרונים של הבן שלי. הוא ראה שירו בו. הוא סיפר לי על הדקות האחרונות שלו. זה ריסק אותי. זה מאוד אישי. המפגשים האלה קשים לי. מכאיבים. שילמתי מחיר כבד ואני נושא את זה בלב יום יום", אומר עיסאם בכאב גדול.

והחיים. החיים של שניהם אינם כשהיו. עמית אומר שהוא לא יחזור לעבוד באבטחה. הוא חי את חייו החדשים, מטפל בעצמו, מגדל את בתו הקטנה ולא מסתובב היכן שלא צריך והיכן שהוא לא מרגיש נוח. שמחת החיים של עיסאם לא תשוב אליו: "חזרתי אולי לחיות כרגיל ואני עובד אבל בפנים קשה לי מאוד. הלכה לי שמחת החיים. אני חושב כל הזמן על יוסף. בלילות שאני במיטה שלי הכי קשה לי. אני חושב על זה שאני שוכב עכשיו במיטה ויוסף שוכב מתחת לאדמה בתוך העפר אבל שאני חושב על הילדים שלי ועל הנכדה זה נותן לי קצת תקווה", הוא אומר.

שעת בוקר מאוחרת.

מרבדים ירוקים עוטפים את ההרים והעמקים שביניהם. הנוף הניבט מהאנדרטה מרהיב. מתעתע.

עיסאם ועמית מחליפים מילים ומשלימים פערים. ליילה מתרוצצת בגינה הקטנה שליד האנדרטה וצחוקה המתגלגל מפיח חיים באווירת המוות המרחפת מסביב. עוד מעט והם ייפרדו בעוד חיבוק חזק וכל אחד ישוב לחייו ולעיסוקיו. עיסאם ישוב לכפרו ולמשפחתו הגדולה. עמית ישוב לביתו הקטן. ולרגע קטן ינתק אותו חיבור שמייחד כל כך את האדמה עליה אנו חיים כאן: אב שכול מאבו גוש. רכז ביטחון שכמעט ואיבד את חייו ואנדרטה הנטועה בקצה קצהו של היישוב שאת תושביו ביקש הרוצח לחסל. ומרחוק יביט לעברם כפרו של הרוצח בשקט מאיים.

 

 

 

 

 

תגובות

captcha
הקלד את המספרים שאתה רואה בתמונה: