יום רביעי, 18 בספטמבר 2019, י"ח אלול ה' תשע"ט
לפרסום חייגו: 054-430-0186

מגזין במבשרת ציון

חובש כובע

כשבנו הפעוט מחוסר הכרה ומוטל בידיו, הוא מצא את עצמו חסר אונים וללא כל ידע רפואי שיכול לסייע לו להציל את הילד | שם, בדיוק בנקודה המטלטלת הזאת, הוא החליט ללמוד כיצד להציל חיים | מנער שבגיל 12 עזב את העולם החרדי, דרך הצטיינות בשירותו הצבאי הקרבי ומניעת פיגוע ביום העצמאות בימי האינתיפאדה השנייה, עד מצב הכוננות התמידית כיום | זהו סיפור חייו של תושב מבשרת, שכנראה מוכר לכם ממקומות רבים, שמחה הר-כסף | החובש שמחה בשבילכם

פורסם בתאריך:


נכתב על ידי

אוראל מוריס

כתב 'זמן מבשרת'

orelmorris88@gmail.com

שום דבר לא הכין את שמחה הר-כסף לחוויה המטלטלת הזאת כשהלב נקרע, כשהוא ניצב חסר אונים וללא שום יכולת לעזור לבנו הקטן. דורון, היום ילד חייכן ומתוק שהולך לגן חובה, החליק מהספה בבית המשפחה ונחבל בראשו. 
"אשתי התקשרה וסיפרה לי שהבן שלנו נפל, אבל הוא נראה לה בסדר ושהוא הלך לישון", הוא משחזר השבוע בקור רוח, מנסה לא להסגיר את רגעי החרדה הארוכים שהם עברו אז. "באותו הרגע עזבתי את הכל, טסתי הביתה ומצאתי אותו שרוע על המיטה. התקשרנו למד"א והם הנחו אותנו לצבוט אותו ולמשש אותו, אבל הוא לא הגיב". 
באותו זמן, לשמחה לא היה כל ניסיון או ידע רפואי והוא לא היה יכול לעזור לבנו השוכב מולו. "לא ידעתי שום דבר, לא בדקתי שום דבר, לא נשימה, לא דופק, אתה נמצא בהיסטריה נוראית. שם בנקודה הזאת, מתוך תחושת חוסר האונים הזאת שאתה עומד מול הילד שלך ולא מסוגל לעשות כלום, זה הרגע שבו החלטתי ללמוד ולהפוך לחובש".
שמחה הר-כסף, בחור חייכני ורזה שתמיד מהלך עם כובע מצחייה לראשו, מוכר לרבים מתושבי מבשרת בעיקר מהימים בהם עבד בחנות לחומרי הבניין בקניון 'הראל'. הוא אנרגטי ונכון לעזור לכל אחד, ועל עוולות ציבוריות במבשרת ציון תמיד יהיה לו מה לומר. הוא פעיל מאוד בקבוצות היישוביות ברשת הפייסבוק, מתעד ומעלה לאוויר תקלות ומפגעים, או מעניק עצה טובה. הבחור עם הקטנוע הפך להיות אמבולנס קל עם תיק עזרה ראשונה ודפיברילטור, נכון לקפוץ לכל אירוע חירום, בתחומי מבשרת וביישובי הסביבה, בכל שעה ובכל זמן.

מחשב מסלול מחדש

הוא בן 38, נשוי לעתליה ואב לשלושה; תאומות בנות שש, והבן הקטן בן 4. עם הדת יש לו יחסים מורכבים וכיום הוא מתנדנד. עם זאת אשתו דתייה והילדים לומדים בחינוך הדתי. הסיפור של הר כסף עם הדת ארוך ומתחיל בעצם בצעירתו. הוא גדל במשפחה חרדית עם תשעה ילדים בשכונת 'עזרת תורה' בירושלים (בסמוך למחנה 'שנלר') ואת הדת עזב בגיל 12. 
"לא מצאתי את עצמי בעולם הזה, ושם התחילה המרידה שלי", הוא מספר השבע בשיחה צפופה עם 'זמן מבשרת'. "באותם הימים לא ידעו איך להתמודד עם זה, לא היו מסגרות או ארגונים שטיפלו או קיבלו ילדים כמוני ובגיל 12 מצאתי את עצמי ברחוב". 
בתחילה הוא למד בישיבה שהבינה שטוב לא יצמח מזה, והם שלחו אותו לעבור אצל נגר שהתעמר בו וכמעט לא שילם לו, מתוך כוונה שיצאו לו מהראש רעיונות הבריחה והוא ירצה לחזור וללמוד. שיטות החינוך המקוריות בעולם החרדי אולי היו עובדות או שהוא היה סובל סתם, אבל רב אחד עם לב טוב סיפר לו את הסיבה האמתית לסבל שלו במקום העבודה וייעץ לו לעזוב את הנגר ולחפש לעצמו עבודה אחרת. אותו רב גם ארגן לו עבודה כעוזר לנהג חלוקה, ושמחה עבר לגור בדירה של חרדים לשעבר שהתגוררו יחד. 
"משם התגלגלתי בכמה עבודות, דירות, חברים ועוד, עד שבשלב מסוים עברתי לגור בחיפה עם חברה שהייתה לי באותם הימים, הלכתי לעבוד שם בעבודות מזדמנות. הייתי רק ילד בן 15", הוא מספר. "תוך כדי העבודה התחלתי להשלים בגרויות בבית ספר שפעל במסלול אקסטרני,  השלמתי 12 שנות לימוד והחלטתי להתגייס לצה"ל". 
כיום, לנערים חרדים יש מסגרות בצבא כגון גדוד הנח"ל החרדי, פלוגות ייעודיות בחטיבות גבעתי והצנחנים וכן בחיל האוויר וביחידות הטכנולוגיה והמודיעין, אולם בעבר, עבור נער מבית חרדי שרצה להתגייס נכונה מסכת אתגרים קשה. 
"היו לי נתונים מאוד נמוכים. גדלתי בשכונה חרדית, משפחה ענייה, כמעט בלי השכלה, בבית עם תשעה ילדים. תסכם את כל זה ותקבל קב"א ודפ"ר נמוכים (בצה"ל מחשבים נתונים פסיכוטכניים יחד עם רגע סוציואקונומי על מנת לחשב את מסוגלותו של חייל לשרת. א.מ.). למרות הציון הנמוך,  נלחמתי והצלתי להתקבל לחיל ההנדסה. למרות שהייתי חייל בודד בלי בית, הייתי מצטיין טירונות ומצטיין אימון מתקדם. הייתי בודד מאוד. בכל הטקסים הייתי לבד, מסביבי חיילים עם כל בני משפחתם ורק אני הייתי בודד בלי אף אחד מהמשפחה שלי".
למרות הכל היה לו טוב בצבא. הרקע החרדי שלו, מסתבר, דווקא עזר לו להתמודד עם המסגרת הצבאית. הוא היה רגיל לחוקים, לזמנים והבין שהכל משחק כלשונו. 
"כשהיה מתחיל קאדר (זמן שהמפקדים "מטרטרים" את החיילים בתרגילי כושר וריצות. א.מ.) הבנתי שהוא ייגמר כשהזמן שהוקצה לו יסתיים ולא משנה מה נעשה, אז למדתי אפילו ליהנות מהמשחק". אחרי שסיים את המסלול כמצטיין בחר לעצמו יעד חדש – פיקוד. "נלחמתי להגיע לקורס מ"כים ולמרות שלא הייתי מתאים מבחינת נתונים, העובדה שהייתי קשר מ"פ, והצלחתי להוכיח את עצמי עזרה ובסוף שלחו אותי לקורס מ"כים", הוא מתגאה. 
גם את הקורס הוא סיים בהצטיינות ולאחריו חזר לגדוד לפקד על החיילים הוותיקים. "השנה היא 1999, ערב היציאה מלבנון", משחזר הר כסף. "קיבלנו משאיות עם טונות של חומרי נפץ ומשימה למלכד כמה שיותר מוצבים של צה"ל.  עבדנו קשה מאוד באותו לילה, ממקשים כמה שיכולנו. כמה חברים שלי נפצעו מהמוקשים. זאת הייתה חוויה יוצאת דופן. מאוחר יותר השתחררתי ולמעשה אני החייל היחיד שנשפט על זה שלא הגעתי לשחרור, ביום שהייתי אמור להשתחרר".

האדם הנכון, במקום הנכון

אחרי שהשתחרר מהצבא, פנה שמחה לעבוד באבטחת התחבורה הציבורית בירושלים. הימים היו ימי פיגועי התופת בירושלים, וארגוני הטרור כיוונו את הפיגועים שלהם נגד הסעות ההמונים, על מנת לפגוע בכמה שיותר אזרחים ישראלים. האוטובוסים מבחינתם היו מטרות קלות. על מנת להערים על כוחות הביטחון, המחבלים היו מתחפשים לחרדים. 
"לרוב חיילים ושוטרים הם לא חרדים, ומי שלא חרדי - לעולם לא יזהה את הניואנסים", מסביר שמחה. "שיגע אותי שאין מישהו שמזהה את המחבלים והחלטתי ללכת לעבוד במערך האבטחה של התחבורה הציבורית. ראינו מראות קשים מאוד". 
העבודה הזאת הצריכה ריכוז גבוה ביותר, עירנות וחדות. ואכן, בזכות העירנות של שמחה, הוא הצליח למנוע אסון. "ביום העצמאות של ישראל, בשנת 2003, אני מגיע לשוק מחנה יהודה לאזור התחנות, ויש באזור מעט אוטובוסים", הוא מספר. "אני רואה אנשים יושבים ובצד אני רואה תיק מטיילים גבוה. אני מתחיל בנוהל שיוך כבודה לנוסעים ואת התיק הזה אני לא מצליח לשייך לאף אחד".  
בירור קצר עם היושבים בתחנה מעלה כי התיק שייך לאחת מהישובות בתחנה. משהו במבטא שלה מעלה אצל שמחה חשד והוא מקפיץ למקום כוחות בשקט, תוך כדי הוא מעכב אותה וחושף את תכולת התיק. בתוך התיק נמצאנו סכינים, חרבות, אגרופנים ועוד. בדיעבד, מסתבר שהיא הייתה בדרך לגן סאקר לבצע פיגוע גדול כנגד החוגגים בפארק. המחבלת נעצרה ונלקחה לחקירה. 
"כל המתח הזה היה לא בריא לי. מישהו חכם אמר לי, 'אתה לוחץ על דוושת החשד יותר מדי זמן, כל אדם הוא בעינך חשוד. לך תשחרר'. הקשבתי לו, הלכתי לנקות את הראש בצפון ועברתי לגור ליד הכנרת. שם, במושבה כנרת, הכרתי את אשתי עתליה, שם התחתנו ולקראת הלידה של הבנות שלנו עברנו להתגורר בקסטל", הוא מספר בחיוך. 
שמחה ומשפחתו עברו כמה דירות בתוך מבשרת עד שהתמקמו בדירה ברחוב 'הורד'. ולמה אנחנו מדגישים את כתובת המגורים? מיד תבינו.  שם, בבית המשפחה, בעת שהוא שהה בעבודה, בנו שהיה אז בן שלוש החליק מספה ונחבל בראשו. "אשתי התקשרה וסיפרה לי שהבן שלנו נפל אבל הוא נראה לה בסדר. היא חשבה שהוא הלך לישון, אבל כנראה שהוא נכנס למעין ערפול הכרה. עפתי הביתה ומצאתי אותו שרוע על המיטה. התקשרנו למד"א והם הנחו אותנו לצבוט אותו ולמשש אותו אבל הוא לא הגיב". 
בתקופה ההיא לא הייתה נקודת הזנקה קבועה של מד"א בגבולות היישוב, הצוות הקיים לא תמיד היה זמין עם אמבולנס קבוע, ולהגיע מירושלים בשעה 17:00 בצהריים, בזמן שהצוות היישובי עסוק בהצלת חיים בזירה אחרת, בשעות העומס של כביש מספר 1, היה עניין של 45 דקות. בניסיון לעזור לבנו התחיל שמחה לחשוב על פתרון ואז נזכר בחבר מהיישוב שהיה מתנדב בארגון 'איחוד הצלה'. 
"התחלנו לעשות טלפונים כדי להשיג אותו, אחרי שדיברנו הוא פתח קריאה במוקד של 'איחוד הצלה' ובתוך דקה וחצי הגיע אלינו מתנדב שנסע על כביש מספר 1, קיבל את הקריאה וטס אלינו לבית". 
הוא וכונן נוסף שהגיע אחריו התחילו לטפל בדורון ובינתיים האמבולנס שנשלח על ידי מד"א הגיע לרחוב 'מבוא הורד', רחוב קטן ולא מוכר שנמצא ברחוב השושנה. סימוני הרחובות במבשרת היו אז מיושנים ולא ברורים והאמבולנס שנשלח כנראה אבד בין שני הרחובות עם השם הזהה. שמחה שוחח בטלפון עם המוקד של מד"א, מנסה להסביר דרכו לנהג האמבולנס לאן צריך להגיע והתחיל "קרב" ביניהם אם הוא נמצא או לא. 
"הכוננים, תוך כדי שם מטפלים בילד, ניסו להכווין את האמבולנס לכתובת הנכונה. אני עומד וצועק בטלפון על המוקד שכנראה האמבולנס במעלה אדומים או בירושלים, לא יודע איפה אבל לא במבשרת ציון, כי אנחנו עומדים עם הילד בידיים באמצע הרחוב ומחכים לו שיגיע", נזכר  הר כסף בחרדה.  
כשהאמבולנס הגיע הילד כבר חזר להכרה. הוא פונה בניידת טיפול נמרץ  לבית החולים 'הדסה עין כרם', שהה שם בהשגחה  והחלים והיום, תודה לאל, הוא בסדר גמור. ככל הנראה הוא ספג זעזוע מוח שהוביל גם לאבדן הכרה.  
המקרה האישי שחווה שמחה, יחד עם מקרה נוסף שאירע במבשרת, הדליק ככל הנראה פעמון אזהרה בנושא המספור המבולבל ושמות רחובות זהים ביישוב, בשכונות שונות. מהלך שהמועצה המקומית הוציאה לדרך באותם ימים, בעלות של 350,000 שקלים, הוביל לסימון מחודש של כל הרחובות והבתים במבשרת, דבר שמקל מאוד כיום על ההתמצאות ברחובות מבשרת.

לתת בחזרה

תחושות החרדה שאחזו בשמחה ברגעים שהמתין לצוותי הרפואה וחוסר האונים לסייע לבנו הפעוט המוטל מולו, לא הרפו ממנו. "לא ידעתי שום דבר, לא היה לי שום ידע רפואי או רקע שיכל לעזור לי", הוא מסביר. "אני איש עם חוש טכני, אני יודע לתקן כל דבר אבל את הילד שלך, ששוכב כמו פרח נבול ואין לך שום מושג מה אתה הולך לעשות ואיך לעזור לו, שם הבטחתי לעצמי שאני אלך ללמוד ולרכוש את הכלים".
גורם נוסף שסייע לו לקבל את ההחלטה להפוך לחובש, היה הפקטור של התרומה לקהילה. כשבנו שוחרר מבית החולים, הוא חיפש דרך להגיד תודה לכל האנשים שעזרו לו ובכללם גם לצוות הרפואי ולכוננים. 
"יצאתי מבית החולים בתחושה שאני צריך להגיד תודה למישהו, ומשהו נשאר פתוח. חשבתי לעצמי איך אני יכול לתרום להם בחזרה ניסיתי לחשוב איך אומרים תודה למישהו שהיה שם ברגע כל כך משמעותי, כזה שלא יישכח לעולם. החלטתי להצטרף למעגל שממנו ניזונתי ולהחזיר לאחרים באותו מטבע", הוא מסביר בהתרגשות.
לפני שנה הצטרף הר כסף לקורס של 'איחוד הצלה' שנפתח במבשרת, יחד עם עוד 26 תושבים ממבשרת ויישובי הסביבה, אותו הם סיימו לפני כחודש וחצי. מאז, הוא וחבריו נמצאים בתקופת התלמדות ועוברים מבחני הסמכה מסכמים, אשר מטרתם לבחון אם הם שולטים במתן מענה רפואי מציל חיים, ואז הם מוסמכים כחובשים מן המניין, מצוידים על ידי ארגון 'איחוד הצלה' בתיקי עזרה ראשונה ובציוד החייאה.  
שמחה כהרגלו, לוקח את העניין ברצינות רבה ולא ממהר לסיים את הליך ההסמכה. "אני לא רוצה לעמוד שוב פעור פה וחסר אונים מול מישהו", הוא מסביר. "אני לוקח את זה מאוד לאט, עושה את הדברים לאט וכמו שצריך. היום למשל קפצתי לאירוע בסטף והגעתי ראשון לאירוע של ילד ששבר את היד באמצע המסלול. אני בעיקר מנסה ללמוד מהצוותים הבכירים שמגיעים, שואל שאלות על אופן הטיפול הנכון, מקשיב ולומד. לא בקלות אני לוקח אחריות על חיים של בן אדם". 
על מנת להבין את ההרגשה של חובש בתקופה הראשונה לאחר הקורס, כשעוד אין לך מספיק ניסיון, אני שואל אותו איך ההרגשה בפעמים הראשונות. הוא חושב לרגע ועונה: "כובד ראש ובעיקר ניסיון ללמוד מהסביבה. אני רוצה לפרגן כאן למד"א שיש שם אנשים שנותנים הרבה מעצמם, גם כדי לעזור לנו החובשים החדשים. אפילו החובשים בנט"ן (צוות טיפול נמרץ המורכב מחובשים בכירים ופרמדיקים. א.מ.) שהם בכירים מאוד, נותנים לי באופן אישי תמיד אקסטרה ידע".
יצא לך כבר להשתתף באירוע של חיים ומוות? 
"כן, אבל לא נרחיב הרבה. זאת סיטואציה לא פשוטה, את זה אני יכול להגיד. היה לי למשל מקרה אבדני שהגעתי אליו ב-4:00 בבוקר, ולמרות שההגדרות אומרות שלא נכנסים בלי משטרה, אתה מוצא את עצמך מול בן אדם במצב מאוד קשה".
מה מייחד את ארגון 'איחוד הצלה' בעיניך?
"המקום התודעתי שבו נמצאים הצוותים אולי. במד"א מגיע צוות אמבולנס, יושבים בו נהג שהוא חובש ושני מתנדבים צעירים. בלי לזלזל לרגע בכוונות שלהם או במקצועיות האדירה שיש להם, ב'איחוד הצלה' מגיעים חובשים מבוגרים יותר, שעושים את ההתנדבות ממקום מאוד אחר. כל אחד עם סיפור. אני למשל נכנסתי בגלל הבן שלי וחובש אחד אחר מאבו גוש נכנס בגלל סבא שלו. אתה בא ממקום אחר, הרבה יותר בוגר והתרומה שאתה מנסה לעשות היא מעין תיקון עולם או להחזיר בחזרה לחברה ולקהילה שלך. אני אתן לך דוגמא ממקרה שהיה לנו היום. יצאתי לאירוע בכפר עין ראפא, ילד שהתמוטט. במצב כזה, יש קושי בשפה והילד בפניקה אז לי אין הרבה מה לעשות, אבל אני יכול להיות זה שמתבונן מהצד. ככה אתה יכול לראות שהחובשים הערבים מאוד מאוד מקצוענים. הם לוקחים את התפקיד מאוד ברצינות ועובדים בצוות בצורה יוצאת דופן, כל אחד שם קנה איזה ציוד מיוחד שיעזור להם לבצע את התפקיד שהם לקחו על עצמם בצורה טובה יותר. 
עניין הערבות ההדדית חורג גם מהגבולות הסקטוריאליות. 'איחוד הצלה' זה גוף שבא מהמגזר החרדי ומצליח לשלב בו את כל הגוונים. פועלים בו היום דתיים, חילונים, חרדים, דתיים, יהודים, ערבים , גברים ונשים ונוצרו בו קשרים מאוד מיוחדים. יש חיבור כל כך טוב וכל כך בריא, שאתה לא זוכה לראות בכל מקום. אני חושב שהקונספט של הארגון הוא גאוני. להשתמש בקהילה למען הקהילה.
ובמה זה תורם לטיפול הרפואי?
"זה הרבה יותר נגיש. לפעמים במקום להתקשר למוקד של מד"א הטלפון הראשון שאנשים מרימים הוא לכונן שהם מכירים, יודעים שהשכן הוא חובש ומגיעים ישר אליו. גם העובדה שאתה חי בתוך הקהילה, יש לך היכרות איתה ועם השטח, עוזרת לך. כמו במקרה שלי, שהאמבולנס מירושלים לא הכיר את הדרך והרחובות ונעזר באפליקציית ניווט, זה משהו שמסרבל את השירות הרפואי. שאתן לך דוגמא אישית? קיבלנו קריאה למקום מסוים, אני מגיע לזירה ואין כלום. אף אחד לא יודע להגיד איפה. אני מזהה את השם מהקריאה של המוקד, מרים טלפון לחבר ומגלה שהמטופלת שהיא באמת אמא שלו כמו שחשבתי, גרה במקום אחר ומוסר לי את הכתובת. זה הקשר עם הקהילה, החיבור עם הקהילה. ככה התרומה שלך, לפחות ככה אני מרגיש, היא ממש בחזרה לקהילה שלך".
כמה זה קשה? לך ולמשפחה שלך?
"בעיני זה דבר גדול מאוד. להיות חובש זה לישון עם המירס בתוך הכרית. יש בזה אלמנט של בלש. להגיע לזירה ולנסות להבין מה יש בה, מעבר לתלונה של מי שנפגע על הכאב והסבל. זאת הכרת תודה לעולם על מה שהוא נתן לי באותם ימים וזה לעזור לאדם להמשיך לחיות את הנס שלו. כמובן שיש לזה מחיר אישי וכאן זאת באמת הזדמנות להכיר תודה, כל כונן באשר הוא – צריך לתת את הקרדיט  האמיתי לבן או לבת הזוג שלו. בלי התמיכה שלהם זה לא היה מתאפשר בשום שלב. אתה עוזב באמצע החיים, נוטש אירועים ושמחות ורץ להציל חיים, ובלעדיהם זה לא היה קורה. כל הכבוד והתודה זה להן / ם".

תגובות

captcha
הקלד את המספרים שאתה רואה בתמונה: