יום חמישי, 20 ביוני 2019, י"ז סיון ה' תשע"ט
לפרסום חייגו: 054-430-0186

מגזין במבשרת ציון

בעקבות האב האבוד

יחיאל בר גילה רק בגיל 18 מי הוא אביו הביולוגי. שנים לאחר מכן ניסה לפגוש אותו אך לא הצליח לאתרו בעודו בחיים. בתו, שרון בן דור, הפיקה סרט קצר בנושא, דרכו למדה על התמודדויות עם החיים בנסיבות הזמן - מעולם כדוגמת זה שאחרי המלחמה בו ניתן היה להיעלם בקלות ועד לעידן בו ניתן לאתר אדם בכל חור באמצעים טכנולוגיים – וכיצד כל דור מגיב לסיטואציה לא פשוטה על כל התפתחויותיה

פורסם בתאריך:


נכתב על ידי

משה שפיבק

עורך 'זמן מבשרת'

moshe_spievak@walla.co.il

מלחמת העולם השנייה לא הייתה קלה לעולם. לא לחינם נקראה מלחמת עולם. כמעט בכל פינה הורגשה. כל אחד ספג במינון כזה או אחר את נזקיה. את הנזק הכבד ביותר ספג העם היהודי, אשר נעקר מתפוצותיו השונות באירופה ואיבד 6 מיליון מבניון ובנותיו בהרג שיטתי ומכוון.

סיום המלחמה לא היווה את סוף הסיוט. אנשים יצאו מהתופת וניסו להתחיל מחדש. אין להם את הבית ההוא לחזור אליו. רבים איבדו את כל משפחתם או חלקים ממנה. רבים הסתובבו ברחבי אירופה מבלי לדעת מה יילד יום. 'עקורים' הם נקראו. רבים מהם היו במחנות, משם קיוו להתחיל את חייהם מחדש.

יחיאל בר היה ילד בן 6 כאשר אמו ברחה איתו ממחנה עקורים ליד פרנקפורט שבגרמניה. היא עלתה לארץ מבלי שידעה את השפה. הוא היה בטוח שאין לו אבא. הוא אפילו נשלח לבית יתומים בירושלים והיא התגוררה בתל-אביב. כשהיה בגיל 12 אמו נישאה בשנית, עברה לקרית גת והוא הוצא מבית היתומים. כשהגיע לגיל 18, טרם שהתגייס לשירות צבאי ב'סיירת חרוב' , היא מגלה לו שיש לו אבא ביולוגי. לדבריה, הוא היה רודף שמלות ומלווה בשוק השחור ולכן ברחה ושינתה את שם המשפחה כדי שלא יוכל לאתר אותה.

כיום, יחיאל בר כבר בן 70, הקים משפחה ויש לו נכדים ונכדות. אך מאז גילתה לו אמו את הסוד לא ידע מנוח, אך לא שקע בנושא והתמקד בעיקר - הקמת משפחה ועול הפרנסה והוא עשה זאת יפה. הוא גם דאג לאמו וכשהיה כבן 50 היא נפטרה. אז גבר הרצון לאתר את האב האבוד. זה היה מסע ארוך שנמשך על פני 20 שנה.

הוא פנה לקהילות בכל העולם וניסה לאתר אותו דרך הצלב אדום. הוא הגיע לכתובת והסתבר שאביו חי בברזיל. בתו של יחיאל, שרון בן דור, מספרת: "כשהייתי בת 10 הייתה לנו ידיעה שהוא בגרמניה וחי שם וניסנו ליצור קשר. זוכרת איך התקלחנו וישבנו סביב השולחן וישבנו וכאילו מחכים לסבא. התכוננו לזה כמו אל אירוע. כשהגיע לכתובת הסתבר שהאבא שלו ידע כל השנים שיש לו אישה ובן בישראלי ואף ידע איפה הוא נמצא ולא רצה לחפש אותו. אבא שלי אומר שזה פגע בו מכל הדברים שקרו לו במשך חייו".

יחיאל לא ויתר והגיע לברזיל, אך זה היה כבר מאוחר. נודע לו שאביו נפטר שנתיים קודם לכן. עוד נודע לו כי נישא לאישה לא יהודייה וגם היא ידעה מזה שיש לו בן בישראל. מעבר לכך לא היה כבר ממי לקבל הסבר וזה השאיר אותו די מופתע.

איך הוא סיפר לכם על הגילוי שאביו אינו בין החיים ולא זכה לראותו?

"לא היה משהו דרמטי שישבנו והוא אמר לנו. הוא סיפר שדיברו איתו מהקהילה והוא נוסע לבקר את המשפחה. לדבריו, הקהילה בברזיל עשתה עליו סרט. לא כמו שלי אלא משהו על ההגעה שלו וכו'. משהו שהיה די מקובל כדי לתעד את חיי הקהילה".

זה לא פשוט לעבור תהליך שכזה. שרון, שכותבת ב'זמן מבשרת'  את מדורה הקבוע 'לבחור בטוב', משתפת אותנו מידי שבוע בסיטואציות מהחיים של אנשים שונים.

.

 

כיום היא מתקרבת לגיל בו גילה אביה כי אביו-סבה אינו בין החיים, בעצמה אם לשניים ובשגרת חייה היא מטפלת רגשית, כלומר, נותנת טיפולי פסיכותרפיה. למדה פסיכולוגיה, פסיכותרפיה, NLP, גישור במשפחה. היא נתקלת במגוון רחב של משברים: דיכאון, הפרעות אכילה, ועוד. כל מה שמפריע לאדם ומבקש בו עזרה. שרון היא גם סופרת. כתבה שני ספרים. הספר הראשון נקרא 'אבדות ומציאות' סיפורים קצרים על אהבה והוא הפך לרב מכר והספר השני נקרא 'שדכנית שוברת שתיקה' אסופה של סיפורים קצרים על דייטים. ספר זה יהפוך בקרוב סדרת טלוויזיה.

קומה נוספת של עיסוקה באנשים - בנוסף לטיפולים ובנוסף לכתיבה – בנתה שרון בסוג נוסף של יצירה וביטוי – תסריטאות. לפני כשנה התחילה ללמוד את המקצוע בבית הספר לתקשורת 'מעלה'. כמו כל תלמיד ותלמידה, נדרשה לפרויקט גמר. הנושא היה סיפורו של אביה. שם הסרט: "היהודי הנודד".

זה לא בנאלי? אבא זה משהו שאמור להיות הדבר הכי מובן מאליו. מצפים מתסריטאי שיביא משהו אקס טריטוריאלי, מחוץ לקופסה, משהו מפתיע או איך שלא תקראי לזה...

"לגמרי לא. יש אנשים שאבא בשבילם זה ממש לא דבר מובן מאליו... מעבר לזה, רציתי לספר את סיפורו האישי את מסע החיים שהוא עבר מנקודת מבט שלי כילדה שהייתי, האישה והאם שאני כיום. לספר על היחסים שלי מול אבא שלי. סרט תרפויטי טיפולי מהזווית שלי. ואגב, לעשות סרט על אבא זה בהחלט מיוחד, כי בקולנוע אף פעם לא היה עיסוק בז'אנר הזה, של יחסי אבא בת אלא יחסים אחרים בתוך המשפחה. יש לאחרונה פריצה קולנועית בעיסוק הזה ואני נכנסתי בנישה הזו ולכן הוא מעורר הרבה מאוד הדים. גם בקולנוע הבינלאומי".

איך אביך הגיב לרעיון שבתו עושה עליו סרט? האם שיתוף הפעולה היה מלא ומיידי?

"שיתף פעולה מיד. אני לא יכולה להגיד שהכול פעל לפי התכניות. הייתה לי כוונה לשאול שאלות אישיות קשות ונוקבות, אבל ברגע האחרון ירדתי מזה כי חששתי שאפגע בו ולא רציתי, בטח לא מול המצלמה. פחדתי שזה יפגע ביחסים בינינו. אני שמחה שהסרט פתח אצלנו משהו. אחרי שכיבינו את המצלמות שאלתי את השאלות הללו, הרגשתי משחררת יותר והוא שיתף פעולה. הסרט גרם לנו להתקרב עוד יותר. גילינו שיש דברים חדשים שמקרבים בינינו, שומרים עלינו ומחזקים את הקשר".

איך היו התגובות מיתר בני המשפחה ומהקהל הרחב?

"יש תגובות מפרגנות מהקהל הרחב. גם בבית הספר זכיתי לשבחים גדולים על הסרט והוא יוצג בכל מיני פסטיבלים. בתוך המשפחה קיבלתי ביקורות של 'איך העזת?'. לא נראה לי שזה בא ממקום של קנאה אלא של 'למה להוציא החוצה את מה שקורה בתוך המשפחה?'. זו זכותם לחשוב כך ולהביע את דעתם. קצת הפתיע אותי שלא היה להם משהו טוב אחד או משהו מעניין אחד להגיד על הסרט אבל שוב, זו זכותם. ידוע בכל המשפחות שאם תשאל ילדים באותו בית על ההורים, כל אחד יתפוס אחרת, לכל אחד מערכת יחסים אחרת. כל אחד זוכר אחרת. ולכן אני מקבלת בלב שלם את התגובות של המשפחה. זה בסדר גמור. חשוב לזכור שזה סרט שיש בו אלמנטים רגשיים חזקים שאי אפשר להתעלם מהם. אני מאמינה שכל אחד יכול לראות בסרט את עצמו באיזה שהוא אלמנט, משהו שמעורר רגש ובהחלט לא משאיר אדיש".

מההיכרות רבת השנים שלך עם אביך וממבט על אבהויות של אחרים, האם את מרגישה שהאירועים שהוא עבר השפיעו על אופי האבהות שלו, סוג של הפקת לקח?

"אין לי ספק, כי בגלל שלא היה לו אבא תמיד ניסה להיות קרוב אלינו והיה באמת קרוב אלינו ורגיש. רצה להשלים מה שהיה חסר לו. היה אדם עובד ואני לא יכולה לומר שהוא היה בבית מעבר לאבא ממוצע, אבל היה מאוד מעורב במה שקורה אצלנו. המעורבות הרגשית שלו בעיניי הייתה גבוהה".

את סבא שלך לא זכית להכיר, אבל את סבתך זכית להכיר. איפה היא בכל הסיפור?

"היא נפטרה לפני שנים רבות אבל זכיתי להכיר אותה והדמות שלה בהחלט נוכחת בחיי. אם אבא שלי ניצח את גורלו, התגבר על עברו, חווה דברים קשים ומינף אותם, היא נשארה גלותית משהו, בקושי דיברה עברית, רק גרמנית ויידיש. אבל אני מעריצה אותה על כך שבמציאות של אחרי מלחמה, שבה כל אחד יכול היה להמציא את עצמו מחדש, היא  עלתה בלי כסף, בלי שפה ועם ילד בן 6. אישה אמיצה. אני זוכרת ממנה בתור ילדה קטנה שהיא הסתכלה עליי הרבה בזמן שהייתי משחקת עם בובות וחברות וקצת הרגשתי לא נוח. במבט לאחור אני מרגישה שעשיתי טעות והייתי צריכה לאפשר לה להסתכל כמה שבא לה. אבל אז הייתי ילדה קטנה ובתור שכזו הרגשתי פדיחה. אני זוכרת שבתור חיילת שירתתי במקום קר והיא רצתה לקנות לי גרביים חמים. הלכנו ביחד לחנות והיא הוציאה סכום כסף והמוכר אמר לה שבקושי לחם אפשר לקנות עם זה. לא ידעה איך להתנהל. מדהים איך היא הסתדרה. היא גם עברה חוויית ילדות קשה בהקשר של הורות, אבל במקרה שלה זה היה כפוי. כשהייתה נערה והיא ואימה עמדו לעלות על רכבת כדי לברוח מאימת המלחמה וההשמדה. פתאום אימא שלה נזכרה ששכחה משהו בבית והיא חזרה לקחת. היא אמרה לאימא שלי להמתין בתחנה ומאז לא ראתה אותה. אימא שלי, כמו ילדה טובה, המתינה יומיים ואז התייאשה וברחה והפרטיזנים אספו אותה. זה אירוע שנחרת בזיכרונה. שנים רבות לאחר מכן, קבעה עם אבא שלי בתחנת אוטובוס ואבא שלי התעכב זמן רב. אבל אז לא היו טלפונים ניידים כדי לעדכן. היא המתינה זמן רב וכשאבא שלי הגיע היא שאלה אותו ביידיש 'שכחת אותי?' והוא קלט והצטער מאוד. היא הייתה מאוד נסערת. היא באה מקרית גת לירושלים ולא ידעה לאן ללכת. הכי חשוב זה ללמוד מהמקרה ולגלות סלחנות. כי כל אחד פועל הכי טוב שהוא יכול היה לפעול, במידה של חמלה וקבלת האחר. בכל דבר ניתן למצוא נקודת אור".

כיום, כאשר את בעצמך מטפלת באנשים, האם המקרה של אבא שלך בא לידי ביטוי בטיפול שאת נותנת. האם את משתפת מטופלים? האם יש לזה השפעה על הגישה שלך למטופלים?

"הכלל הידוע של השארת המטען האישי מחוץ לדלת כשבאים לעבודה תקף, תתפלא, גם בענף שלי ועם כל הסיפור שיש למשפחה שלי. ככלל, אני לא מביאה חוויות אישיות. אני באה ככלי ריק ומביאה את חומר הלימוד. לא מביאה שום דבר אישי. אני חושבת שזה לא נכון להביא מטען אישי. אני נטו בשביל המטופלים שלי".

נניח ואת נתקלת במקרה של אבא שמתכחש לזה שיש לו ילדים, זה לא מקרה קלאסי?

"יכולה להיות לי הזדהות עבר. זו רק שנייה במחשבה ומיד חוזרת למקומי. לא משתמשת במה שקרה לי. אני באה לעזור לאנשים עם קשיים ולהתקדם בחיים. זה לא קואוצ'ינג".

האם היו לך כיוונים אחרים לסרט גמר?

"רציתי לעשות סרט על חולי נפש וההתמודדות שלהם בתוך הקהילה. התחלתי בזמנו דוקטורט בנושא של 'אחריות פלילית של חולי נפש' והיה לי עניין בנושא. איך חולים מתמודדים בתוך הקהילה אחרי שיצאו מתוך הבית חולים ואיך מוצאים מקומם בקהילה אם זה עבודה, התנהלות בתוך הסביבה, התנהלות כלכלית. רציתי מאוד לעשות את זה אבל לא מצאתי מישהו לראיין...".

חושבת על הסרט הבא?

"כן, חושבת, אבל עדיין לא בחרתי נושא. אגב, אימא שלי רוצה שאעשה עליה סרט, רק שהחיים שלה היו רגילים... הרי על מה עושים סרט, על משהו יוצא דופן. אני מאחלת לה שהחיים שלה ימשיכו להיות כאלה... לסיכום, אחרי הכול אני מרגישה שדרך הסרט שעשיתי, גיליתי שגם מעט מאוד זה הרבה. גם בקצת שהצלחתי לגעת בו, איך לתפוס את האבהות ואת קבלת האחר. קיבלתי המון מבחינה רגשית ולמדתי רבות. באתי לעשות סרט אחד ויצא משהו אחר לגמרי ואני חיה בשלום עם זה".

 

תגובות

captcha
הקלד את המספרים שאתה רואה בתמונה: