יום שבת, 14 בדצמבר 2019, ט"ז כסלו ה' תש"פ
לפרסום חייגו: 054-430-0186

זוגיות ומשפחה במבשרת ציון

סופים הם לפעמים...

סוף לתיכון, סיום חטיבה, סוף היסודי, סוף גן | חודש יוני מסמל חודש של סופים ופרידות עבור צעירים רבים שלנו

פורסם בתאריך:


נכתב על ידי

אורית יוסף

המרכז לתקשורת אמפתית, לתקשורת בין אישית במשפחה, במערכת החינוך ובעסקים. מנחה מטעם הרשות הלאומית למאבק בסמים ובאלכוהול. לפניות 054-5993200 ובדף הפייסבוק של המרכז.

orityosef2@gmailcom

תלמידי התיכון מסיימים מחזור שלם של חיים במסגרת חינוכית. הם עברו את כל השלבים של הסופים והם כביכול כבר מנוסים. הסוף הזה הוא המטלטל ביותר (ויבוא אחד גדול בסוף השירות הצבאי). הם לא מכירים חיים אחרים כמעט חוץ ממערכת החינוך. זהו סיום שאינו קל להם. הרבה חשש מלווה סיום זה ולקראת המצפה להם בצבא, המכינה, שנת שירות ומה שהולכים לעשות. 
אמנם הם עסוקים בימים אלה בבחינות אחרונות ובמדידות אחרונות לבגד אותו ילבשו בטקס הסיום כמו חתנים בחופתם, צעירות יפיפיות, וההתעסקות היא מעל הראש, אך זה לא מונע מהם מלהתעסק במהות, בסוף. וגם אם נדמה שלא, הם זקוקים לנו כל כך כדי להניח עלינו ראש בתוך המסע האישי הזה, שלעיתים הם 'בלתי נסבלים' בו. הם יודעים זאת, הם רק מוציאים עלינו את כל התסכולים והמתחים. היו נדיבים בקשר ואסרטיביים כאחד. הם רוצים לשמוע גם כשהגזימו. 
אחריהם צועדים תלמידי חטיבת הביניים העולים לתיכון. מחד, הם מרגישים גדולים ובכל זאת, הם עדיין צעירים הזקוקים לתמיכה ומשענת להניח עליה את הראש. הם חוזרים לתפקיד הצעירים בתיכון, הם ינסו להתברג בין גדולים באמת, להרגיש שייכים. לעיתים התברגות זו משאירה לתמימות הרבה אבק בפנים. הרצון להיות שייך חושף לגירויים חדשים בין אם זו סיגריה ראשונה או שיחות על סמים ואלכוהול ביניהם ואיתם. היו שם בשבילם. הקשיבו. תתעניינו. זהו את מצב רוחם ועזרו להם להתמודד עם השחקנים החדשים בחייהם. היו המבוגר האחראי השומע בין המילים "אני זקוק/ה לך". הם צריכים את הגבולות. לפעמים הם ממש מחכים שיגידו להם "אני לא יכול שאאפשר לך...".  אין ספק שהם פחות מקשיבים, אך כשהקשר טוב, הם נמנעים מלעשות 'שטויות' כדי לכבד אותנו. הקשר יקר להם והם לא רוצים לאכזב אותנו. זכרו, הם עדיין לא ממש יודעים לעמוד על שלהם. מותר להגיד על חלקם  'נגררים'. נהלו שיחות קטנות על האתגרים החדשים, טרם סיימתם הורותכם זו. 
מסיימי היסודי אוטוטו עולים לחטיבה. שש שנים היו במסגרת זו. גדלו בה כמו בית שני. כמה צמחו. והנה הם נפרדים  וחוזרים להיות הצעירים. זהו שלב מאוד מבלבל. מצד אחד, הם נראים יחסית גדולים, מצד שני הם עדיין כל כך ילדים. זהו מעבר קריטי. הם יהיו עסוקים במהלך החופש הגדול בלהכיר את החברים החדשים שיהיו איתם בבית הספר. הם יתחילו לעלות על האוטובוס לבד כדי להגיע לחברים חדשים, למסגרות הלימוד. הם יתרחקו יותר מהבית (בין אם לומדים רחוק יותר ובין אם החברים/חוגים כבר לא קרובים). חשוב שתשמרו על קשר טוב איתם. זהו שלב שכל כך צריכים הורים. כל כך הרבה חדש ייכנס לחייהם וכדאי שיהיה מי שיעזור לעבד מידע זה. אין ספק שזוהי תקופה בה המריבות מאפיינות אותה, ההורמונים מתחילים לעבוד שעות נוספות וזה טבעי. יחד עם זאת, הם לא צריכים לשמוע את חוסר האונים שלכם במשפט "תעשה/תעשי מה שאת רוצה". הם צריכים יד מכוונת, לא מי שהתייאש מהם.
ויש את הקטנים המסיימים גן ועולים ליסודי. פרפרים בבטן. כמה טבעי. מפחיד. הכי לגיטימי. במהרה ימצאו עצמם במהרה משחקים בחצר בית הספר עם חברים חדשים, מתמודדים עם מצבים חדשים. היו שם להקשיב מה עובר עליהם לא פחות מאשר לוודא הכנת השיעורים. הם זקוקים לרגש האמפתי יותר מאשר לרס"ר משמעת.
לסיכום: אתם בפתחה של תקופה מאתגרת המצמיחה את ילדיכם ואתכם. היו שם כדי להקשיב, לאפשר להניח את הראש במסע זה. אין ספק שהחשש שלכם משפיע עליהם. השמיעו בקול בטוח שאתם סומכים עליהם ועדיין אתם נמצאים כאן בשבילם גם כדי לעצור אותם כשצריך ממה שלהם נראה אך טבעי. זכרו את הילד שהייתם. כמה לא פשוט ועכשיו הכפילו פי שלוש, שכן החיים הפכו למאתגרים יותר.

תגובות

captcha
הקלד את המספרים שאתה רואה בתמונה: