ציפי לבני. לא בוער לה שום דבר (צילם: יוסי קמחי)


מרדכי ליפמן

ערב מלחמת ששת הימים, היה הציבור היהודי בישראל שרוי בדיכאון כבד. מצרים העבירה כוח גדול לסיני ואילצה את הכוח הבינלאומי, שהוצב שם בעקבות מלחמת סיני ב-1956, לפנותו בניגוד להסכמים ולערבויות הבינלאומיות שניתנו לישראל.

נשיא מצרים עבדול נאצר גם הודיע על חסימת מיצרי טירן לשיט ישראלי. במקביל החלה גם סוריה לרכז כוחות בגולן. בישראל גויסו חיילי המילואים, גיוס שהכביד מאד על המשק. קרן האור היחידה אז היתה הלגיטימיות העצומה שזכתה לה ישראל בעיני מיליונים רבים ברחבי העולם. הם נתנו ביטוי ללגיטימיות זו בהפגנות סוערות שנערכו ליד השגרירויות של מצרים וסוריה.

בצה"ל גבר החשש שאם לא תצא ישראל למלחמה בהקדם ותמתין, עד למיצוי ההליכים המדיניים, יתבסס ויתחזק הצבא המצרי בסיני. בשל ויכוחים פנימיים ובעיקר בשל הפיצול בתוך הממשלה בין מחייבי המכה המקדימה לבין שולליה (רה"מ לוי אשכול ושר החוץ אבא אבן), גלשה ישראל ל"תקופת ההמתנה". 


מנחם בגין: "אינני רוצה תיקים"

מנחם בגין, שהיה אז ראש רשימת גח"ל, הציע לאשכול כי לנוכח המצב החמור והאיום על קיום המדינה, הממשלה תורחב ומפלגתו תכנס לקואליציה. "אינני רוצה תיקים", אמר לאשכול אבל ברור היה כי רצונו להיות שובר השוויון בממשלה, מצב חדש שיאפשר לממשלת ישראל לקבל את ההחלטות הנכונות ולצאת לקרב שנכפה עליה.

גם מפלגת רפ"י (רשימת פועלי ישראל) צורפה לקואליציה ומשה דיין שהיה מראשיה מונה לשר הביטחון.  כל אלה היו שינויים שהוכתבו במידה רבה על ידי הפגנות סוערות בישראל, שליוו את הדיונים בממשלה. השינויים האלה בהרכב הממשלה ארעו בחודש זה לפני 43 שנים. ביום 1.6.1967.

ב-5.6.1967 יצאה ישראל למתקפה. חיל האוויר הפציץ את שדות התעופה במדינות ערב, וההמשך ידוע.

ישראל מצויה היום במאבק קשה. קשה אף מזה שפקד אותה ערב מלחמת ששת הימים. הפעם נלחמת ישראל על עצם הלגיטימיות שלה. לפני מלחמת ששת הימים, כאשר נאצר החל לרכז את כוחותיו בסיני, פקדו הפגנות ענק את שגרירויות מצרים ברחבי העולם כשהמפגינים קוראים קריאות גנאי נגד התוקפנות המצרית. אווירה זו ששררה ברחבי העולם המערבי היתה אחד הגורמים לכך שארה"ב ויתר מעצמות המערב, לא לחצו על ישראל לסגת לאחר ניצחונה, ואף ניטרלו את האיומים של בריה"מ על ישראל.

אווירה זו היא שאפשרה לישראל להחזיק את כיבושיה בידיה ולימים להגיע לשלום עם מצרים ועם ירדן.


באין לגיטימיות אין מדינה

באין לגיטימיות אין מדינה. את העובדה הזו אין קברניטי המדינה לוקחים בחשבון. הקרבות העתידיים בינינו לבין הפלשתינאים והאיסלאם הקיצוני לא יווצרו פיזית על הקרקע כאשר טנקים ניצבים מול טנקים, אלא מעל דפי העיתונים, באמצעי התקשורת האלקטרוניים, באוניברסיטאות ברחבי העולם המערבי, בנמלים אליהם יגיעו אניות נושאות מטענים מישראל ובמסדרונות האו"מ והמוסדות הנלווים לו.

המערכה הזו שונה אלף מונים מזו שנכפתה עלינו במהלך 62 שנות קיומנו.
למעשה העולם המוסלמי שואף, מרמת הפרט ועד לרמת הנהגתו באשר היא, לחדש את הג'יהאד המוסלמי בכל מקום. כך יש לראות את הפיגוע במגדלי התאומים ב-11.9.2001, את הלחימה שכופים ארגוני הטרור על ארצות הברית בעיראק ובאפגניסטן, את תופעת השאהדיה, שהפכה להיות נשק אסטרטגי ממדרגה ראשונה נגד המערב (ואנחנו בתוכו), משום שהוא רואה בישראל ובמערב בכלל את אויביו העיקריים של האיסלאם.

באותו הזמן הנהגת ישראל מוכת עיוורון. כאן לא מבחינים בתהליכים האלה. אם היתה פרצה בחומת האיבה, שהתבטאה ביוזמת ערב הסעודית להכרה בישראל בתנאים מסויימים, והיתה זו פרצה משמעותית במיוחד בחומת הג'יהאד ההולכת ונבנית סביבנו, הרי שהתנהגותה היומיומית של המדינה לא מזהה תהליכים אלה ולא נערכת לסכל אותם או לפחות לצמצם את השפעתם.

והנה דווקא מי שיכולה וחייבת היתה לנהוג על פי המצב החמור שבו נמצאת המדינה היא ציפי לבני, אבל לראש האופוזיציה יש זמן. לא בוער לה שום דבר. היא יושבת על הגדר, ראש "קדימה",  מסרבת לראות נכוחה את המצב. אם בגין הוכיח כי בשעת משבר אין לעשות שיקולים אישיים או חישובי תיקים, ציפי לבני לא עומדת במבחן הזה.

לבני יודעת שצפויים לישראל ימים קשים. בנימין נתניהו לא יוכל לעמוד בהם כשלימינו, תרתי משמע, קואליציה במבנה הקיים, אבל היא מתעקשת על זכותה לשבת על הגדר.

הציבור איננו מקבל פוזיציה זו, וציפי לבני יורדת בסקרים לעומת נתניהו. בסקרים האחרונים (מי הכי מתאים לדעתך לראשות הממשלה?) תמכו בנתניהו 49% לעומת 28% בלבני. אבל היא לא קוראת את הכתובת על הקיר. אין היא רוצה להסיק מכך את המסקנות הנכונות.

ישיבתה של לבני על הגדר גורמת נזקים כבדים למדינת ישראל. היא פוגעת גם בתדמיתה שלה בעיני הציבור. חבל שראש "קדימה", פוליטיקאית שזכתה בהישג פוליטי מדהים בבחירות האחרונות, איננה פועלת עכשיו על פי המתבקש ממנה, על ידי הצטרפות לקואליציה וחיזוק הממשלה מבפנים, כדי שתוכל לעמוד בפני האתגרים הקשים הצפויים לה בקרוב.