אברהם צדיק בסדום

מהפכת סדום ועמורה על פי ציורו של ג'ון מרטין (המאה ה-19) מתוך 'ויקיפדיה'
מהפכת סדום ועמורה על פי ציורו של ג'ון מרטין (המאה ה-19) מתוך 'ויקיפדיה'
בוויכוח על החרבת סדום, אברהם מאפשר לתנועה הקוסמית להמשיך ולזרום, אפילו באופן מינימאלי, ומונע בכך את התנפצותו של המנוע הקוסמי

"ויאמר ה', זעקת סדום ועמורה כי רבה וחטאתם כי כבדה מאוד. ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אליי עשו כלה ואם לא אדעה. ויפנו משם האנשים וילכו סדומה. ואברהם עודנו עומד לפני ה'. ויגש אברהם ויאמר: האף תספה צדיק עם רשע? אולי יש חמישים צדיקים בתוך העיר, האם תספה ולא תשא למקום למען חמישים הצדיקים אשר בקרבה. חלילה לך מעשות כדבר הזה להמית צדיק עם רשע והיה כצדיק כרשע. חלילה לך השופט כל הארץ לא יעשה משפט. ויאמר ה', אם אמצא בסדום חמישים צדיקים בתוך העיר ונשאתי לכל המקום בעבורם. ויאמר אל נא יחר לאדוני ואדברה אך הפעם. אולי ימצאון שם עשרה. ויאמר לא אשחית בעבור העשרה. וילך ה' כאשר כלה לדבר אל אברהם ואברהם שב למקומו" (בראשית, י"ח, 20-33).

המין האנושי שרוי במצב שהמנגנון, האמור לנהל את העניינים בצורה נכונה פחות או יותר עלי אדמות – איננו פעיל. תפקידו של אברהם הוא לכונן את המנגנון הזה. בסדום, איבדו בני האדם כל קשר עם ההנהגה הרוחית והפכו לחיות מדברות חסרות כל מוסר ומצפון. זהו מצב המחריב את עצמו. אברהם מכונן כאן בפעם הראשונה את האפשרות שאדם ינהל את התוכנית הרוחית עלי אדמות. אולם כדי שעבודתו תתאפשר, חייב להימצא מספר מינימאלי של בני אדם המוכנים לקחת חלק בעבודה הזאת. אם לא מושג מספר בסיסי כזה, הרי שלא ניתן לאזן את המעשים הנבערים והפראיים של בני האדם שהתנתקו מהתודעה הרוחית וכתוצאה מכך הם שקועים בנתיב של הרס עצמי. הסיפור מדמה שכוח חיצוני, הפועל מכוח מוסרי עילאי, משליט צדק עלי אדמות ומשמיד את האנשים ששקעו ברוע ללא אפשרות להיחלץ ממנו.

האמונה הרווחת היא שהאל הוא אחד ויחיד, אולם אנו רואים כאן ובמקומות אחרים בתורה ובנביאים מערכת הירארכית. מערכת כזו היא למעשה אחדות אחת אינסופית והיא תיראה לנו ככזאת אם נשכיל לפעול בהרמוניה מלאה. כפי שאנו רואים, התורה מרוכזת ומתומצתת ביותר. הטקסט עוסק בעניינים קריטיים להמשך הקיום האנושי עלי אדמות וביקום בכלל. הדיון הזה, לכאורה בין אברהם לה' יש לו חשיבות מכרעת.

כל העת צריכה לעמוד מול עיננו קביעת בורא עולם שהוא מצטער על אשר ברא אותנו: "וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל לבו" (בראשית, ו', 6). זאת אימרה קשה מאוד שכנראה אנו מעדיפים להתעלם ממנה. בפרק הראשון הבורא בורא אדם – לא בני אדם. וגם כאן הוא מדבר כי עשה את האדם. לא טוען כנגד אחוז מסוים, לא מפלה בן צדיק לרשע. זו אמירה גורפת לכל המין האנושי.

אנו רואים כאן למעשה דיון בקרב חברי חוג 'י-ה-ו-ה א-להים', שאברהם הוא חלק ממנו. למרות שחברי החוג הזה מהווים אחדות אחת מוחלטת, האינדיבידואליות נשמרת. למרות המעמד הרוחי העילאי שבו הם שרויים, הם מנהלים דיונים ביניהם כדי לברר מהי שיטת הפעולה הטובה ביותר.

לקורא התמים המתבונן בסיפור הזה, הדיון הזה נראה משונה. אך למעשה, באמצעות הדיון הזה, אברהם שב ומכונן את הקשר בין ההירארכיות הפועלות בקוסמוס ומקשר בין הספירה הארצית לבין הספירה הרוחית. הניתוק הזה, אותו יזמו בני האדם, גרם לכך שאנו חשים ניצבים כנגד איזו ישות כבירה, מצב של 'אנחנו ואתה' או 'אנחנו והם'. התודעה הזו היא למעשה סך כל הישויות הפועלות ביקום בהרמוניה מוחלטת. אברהם מאפשר בכך לתנועה הקוסמית להמשיך ולזרום, אפילו באופן מינימאלי, ומונע בכך את התנפצותו של המנוע הקוסמי.

אפשר לדמות זאת למחולל זרם הפועל בכל העוצמה מצד אחד ובאמצעות מערכת של כבלים הוא מחובר לאמצעי תאורה. הכבלים מנותקים, מערכת התאורה מושבתת, המנוע ממשיך לעבוד בכל העצמה ודוחס כל העת אנרגיה למערכת. אנרגיה זו חייבת להשתחרר, אחרת המערכת תתפוצץ. בני האדם הם אלה האחראיים לתקינותה של מערכת הכבלים.

;