חגיגות יום העצמאות ה-74 של מדינת ישראל נגדעו בין רגע כאשר החלה להתפשט ברשתות החברתיות ועל מסכי הטלוויזיה הידיעה המרה על הפיגוע בעיר אלעד. אי אפשר להישאר אדיש להסברים על הזוועות ולצערי לאותן תמונות מזוויעות שהופצו ברשת, של אותם אזרחי ישראל אשר יצאו לפארק המקומי כדי לחגוג את יום העצמאות עם בני משפחותיהם ובאבחת גרזן נגדעו חייהם בידי בני עוולה צמאי דם.
רצף הפיגועים האחרונים מעיד כעשרת מונים כי אנו חיים בשקט מדומה. בכל מהלך החגים הייתה המתיחות בשיאה, תוך ניסיונותיהם של קיצונים לחמם את האוירה בטענה כי ישראל משנה את הסטטוס קו בהר הבית. מדובר במסכת שקרים שהצד הפלסטיני מפיץ בכל עת מול התקשורת הבינלאומית, תוך צירופה למערכה של מינהלת הוואקף ועל הדרך גם בית המלוכה הירדני, אותו בית מלוכה שחי על אדים ואמון על שמירת הסטאטוס קוו בהר הבית.
אז מה באמת השתנה? מדוע דווקא עכשיו אנו רואים את גובה הלהבות, שהרי ברור לכל – ליהודים ולפלסטינים כאחד – שמתחת לפני השטח לא השתנה דבר בשנים האחרונות בהר הבית?
עם זאת, דווקא מאז השניים במרץ, אותו יום שבו נדקר יהודי על ידי מחבל בירושלים, אנו נמצאים במציאות משתנה – באר שבע, חדרה, בני ברק, תל אביב, אריאל ואלעד. למחבלים צמאי הדם אין אזור חיוג. אומנם למראית עין הם אינם משתייכים לתנועת טרור מוגדרת, אך הדבר אינו נכון. אותם מפגעים גדלו והתחנכו על ברכי ההסתה בספרי הלימוד של הרשות הפלסטינית ואף ממשיכים להיות 'מתודלקים' באמצעות אותן הסתות שמופצות ברשתות החברתיות.
הגיע הזמן להבין שאויבינו אינם רוצים אותנו פה. כל נושא הדו קיום, אחווה ושלום לשני העמים הוא פרי רעיונם של ממשלות ישראל לדורותיהם אשר ניסו להנדס את התודעה של שכנינו. הם אינם רוצים אותנו – לא בירושלים, לא בתל אביב, לא בחדרה, לא בבאר שבע, לא באריאל ולא באלעד. מבחינתם אנחנו מיותרים פה. כל ניסיון אחר הוא עיוות של המציאות.
זה הזמן להפנים שכיום אנו נמצאים במלחמת קיום על הבית, אותו בית שעליו לחמו גיבורי ישראל שזה מכבר עמדנו לזכרם ולחשנו תפילה. במלחמות העבר לחמנו מול מדינות, חיילים, כלי נשק וטנקים, אך אין כך המצב כיום כאשר אנו ניצבים אל מול ארגוני טרור. חייבים לגבש חשיבה מחודשת ולהפסיק את הניסיונות להנדס ולתרבת את אותם מפגעים שיוצאים חמושים בסכין ובגרזן בשם הקודש.
הגיע הזמן שקן הצרעות של המנהיגים בעזה יזועזע. העם בישראל רובו ככולו שוחר שלום. נכון שלעיתים אנו לא מסכימים על הדרך או על השיטה, אך יש דבר אחד שבו חפצים כולם – לחיות בשלום כאן בארצנו, חופשיים מבלי לפחד לשלוח את ילדינו לבתי הספר ולגנים, לקנות בקניון, לעלות לאוטובוס או כל דבר אחר. רובנו ככולנו לא רוצים לעבור עוד שבת או חג בידיעה שאולי שלוותם תופר ובחשש מהעומד לקרות.
הגיע הזמן לומר "לא עוד!" ומעבר לאותן שיטות טקטיות צבאיות, להתחיל להשתמש בפתרונות נוספים, כגון הפן הכלכלי אשר חייב להיות חוד החנית. על כל פיגוע יוטל סגר, יבוטלו היתרי העבודה ויוקפאו העברות כספים ממדינות תומכות. הגיע הזמן שהלב היהודי והרחמן – לאור המועקה הכלכלית שלהם – יבין שהם מנצלים את טוב ליבנו והעם מאס בלספור את הרוגיו ופצועיו, את אלמנותיו ויתומיו שמצטרפים למשפחת השכול.
ההבנה חייבת להיות אצלנו, שאנו כבר 74 שנים במלחמה על הבית ולצערי רוחות המלחמה לא שוככות. נישא תפילה שנדע ימים טובים, שקטים ורגועים יותר בארצנו.
