באיחור של שנה נפתחה אולימפיאדת טוקיו, אירוע הספורט הגדול בעולם. הקורונה שינתה בו את כל הכללים והמשחקים האולימפיים נראים מוזרים ביותר: בלי צופים באצטדיונים, בלי חגיגות בכיכרות, בדיקות קורונה נונסטופ, מסכות בכל מקום וספורטאים שטסים חזרה לארצם מיד בסיום התחרות. פחות נוצץ מכל מה שהכרנו.
לא לשווא הטבע 'משבש' לנו את החיים בעזרת הנגיף. הוא רומז לנו על כך שסטינו מהדרך, שכחנו את היעד וזנחנו את המסלול הבראשיתי. חכמי הקבלה מלמדים שיש לטבע תוכנית ותכליתה להביא אותנו, המין האנושי, לאחדות ולשוויון, לחיבור ולקשר יפה בין העמים.
אלא שבמקום להתלכד יותר, להתגבש ולחזק את ערך הערבות ההדדית, אנחנו מתייחסים בצורה המשפילה והגרועה ביותר זה לזה. מיום ליום הטבע האגואיסטי שבוער בנו מביא ליתר פירוד וסכסוך. תראו מה נהיה מכל המשחקים האולימפיים האלה? ביציעים יושבים רבבות שלא יכולים לסבול את היריבים שלהם ומוכנים להכות ולהרוג בשם אהדה לנבחרת שלהם. לא לשם כך התחילו המשחקים האולימפיים בעת העתיקה.
במקור נערכו המשחקים האולימפיים בשנת 776 לפני הספירה בעיר אולימפיה שביוון העתיקה. הם היו אירוע יווני פנימי בלבד, אך החל מהמאה ה-3 לפני הספירה הצטרפו ספורטאים ממדינות אחרות. מתהילה אישית הפך האירוע לתהילה מדינית – עד כדי כך שמלחמות הופסקו עד לסיום התחרויות.
מאז זרמו הרבה מים בנהר ופעם בארבע שנים אנחנו מגלים עד כמה אנחנו הולכים ומתרחקים מהרוח האולימפית המסורתית. כבר אין כל קשר בין המשחקים האולימפיים הראשונים – שבאו לפאר ולהפגין את הישגיו הגופניים של האדם והעם – לבין התחרותיות של ימינו שמאדירה את האגואיזם של הפרט.
היום, הפך הספורט לעניין מסחרי ופוליטי שמאחוריו עומדים בעלי אינטרסים: נותני החסות, תעשיית הפרסום שמגלגלת מיליארדים, שערוריות סמים משפרי הישג, הימורים ועוד דוגמאות רבות המשקפות את המציאות האומללה של ימינו. במצב עגום כזה, אין כל צורך באולימפיאדת טוקיו. היא ביטוי לתמצית האגואיזם שעטוף בנייר צלופן מושך להמונים.
לו רק הייתה נטייה דקה לפעול לכיוון חיבור בין העמים, להתקשרות ידידותית בין המשתתפים ולהידברות עולמית, אז הייתה הצדקה לקיום מופע ספורטיבי מרהיב. אבל כל עוד המשתתפים דרוכים להיכנס לתחרות עם האחרים – רק צרות עתידות לבוא. כל עוד אין מגמה להתחבר ולשחק מתוך קרבה והרגשה טובה, איזו תועלת תצמח מזה? למי? זו פעולה הפוכה לגמרי למגמת הטבע המקושר, פעולה שפורמת את כל הקשרים הרופפים שעוד נותרו. התנגשות זו ואחרות הדומות לה פורצות ומתגלות לבסוף ברמות אחרות של הטבע, כמו נגיף הקורונה.
אנחנו עוד רחוקים ממצב חברתי מתוקן, אבל אם נבחר ללמוד איך להתקשר נכון בינינו, כמו שמלמדת שיטת החיבור של חכמת הקבלה, אז בהדרגה נדע ליצור אולימפיאדה של חיבור, פסטיבל יפהפה שמעודד חיבוק פנימי.
כך היינו מפתיעים גם את עצמנו בתחרויות בהן כלפי חוץ נראה שאנחנו מתחרים זה בזה, אבל מבפנים נפעל לטובת המתחרה. כלומר, נרצה בהצלחת האחר, בניצחון ה'יריב'. במצב כזה כבר לא יהיה צורך במדליות ובכבוד לאומי, אלא די לכל משתתף בהכרה שהוא פעל במגמת הטבע להביא את כולם לחיבור לבבי. עצם הידיעה של אדם – בינו לבין עצמו – על כך שנאבק בתוכו להתעלות על האגו והתאמץ לרומם את הזולת והתחרה כדי להביא להרגשת חיבור בין כולם – תספק אותו מעל ומעבר.
קשה לחשוב בתבנית כזאת, אבל בפעם הבאה שתשחקו עם ילדכם האהוב בכדור, שימו לב איך אתם נהנים כשהוא מנצח אתכם ומקפץ בהנאה עם חיוך מאוזן לאוזן. עכשיו תארו לעצמכם אם שניכם הייתם במגמה דומה כזאת? הרי לכם הסוד והיסוד לאולימפיאדה חדשה שתביא לכולנו אושר ושמחה.
