אוסטריה: מסע אל ירוק ודמים

צילום: pixabay
צילום: pixabay
היינו שם עשרה ימים, נסענו לאזור האגמים שצבעם כעין השמים, העפלנו לאלפים השגיאים ושוטטנו בכפרים המסוגננים המעוטרים באדניות פורחות וה... קורונה כמו לא הייתה

הקורונה צרה עלי וצמצמה את עולמי עד כי נדמיתי עלי יושב בין המשפתיים. חלפו חודש וחודשיים ונתארכו אלה לשנה תמימה, שבעיני ארכה יותר משניים-עשר ירחיה. אמרתי לרעייתי: עייפתי מהקורונה, ועייפתי מגדודי הפרשנים והדעתנים המלהגים השכם והערב אודותיה בטלויזיה וברדיו עד לעייפה. בואי ונמלט עצמנו מהם. שאלה: ולאן נלך? אמרתי: אמנם הקורונה חובקת עולם ומלואו, אך יש מקום אחד שצבעה ירוק, שצבעה מרגיע, בואי ונרחיק לאוסטריה הירוקה.

ארזנו מזוודות ויצאנו לדרכנו.

נחתנו בוינה המעטירה וממנה אצה דרכנו לעמק וואכאו שכן אני איני חובב ערים סואנות. הירוק הירוק הזה שבעמק ומימיה הצלולים של הדנובה הרנינו את פני רעייתי, ופניהם של זוג רעינו שעמנו, רק פני נותרו חתומות. ראו אלה ברעתי ושאלוני: ולעצבות מה זו עושה? נתהרהרתי ביני לביני אם להשיבם אמת ובכך להשבית שמחתם, או לחמוק באמירת שקר. נמלכתי ביני לביני ושמרתי את מחשבותי לעצמי. נתחייכתי ולא אמרתי דבר, בשעה שמראות ה"אנשלוס" ריצדו לנגד עיני. הנה שיירת מכוניות השרד של הפיהרר ופמלייתו נוסעת ברחובות וינה, והנה המוני האוסטרים לבושי חג מנופפים בידיהם לקדם את היטלר באהבה ובזרי פרחים והשאר היסטוריה.

ה"אנשלוס" מציין את סיפוח אוסטריה לרייך השלישי ב-12.3.1938 וזאת בניגוד לסעיף מפורש ב"הסכם ורסאי" שנחתם ב-28.6.19 ואסר את האיחוד לחלוטין.

משבאו מראות רעות אלה בדעתי הן הציפוני במראות רעות אחרות והעלו לנגדי את "האדונית והרוכל" של עגנון, שאלה אחוזין באלה.

בשנת 1943 נדפס סיפור אימים זה של עגנון הבא לשקף בדרך אליגורית את השואה על זוועותיה. האדונית-המסמלת את הגוים (הגרמנים וסייעניהם) – חיה מבשר אדם. היא אכלה את בשר כל מאהביה שקדמו לבואו של הרוכל היהודי, המסמל את יהודי אירופה, וברגע אחד "הרכין עצמו כנגדה. נזקפה בבת ראש ונעצה את שיניה בגרונו והתחילה נושכת ומוצצת,  לסוף דחפה אותו וצווחה פוי מה קר אתה. דמך לא דם,  אלא מי קרח". דבריה אלה של האדונית משתקפים במדויק בקביעתו של היסטוריון גרמני מימי ביסמרק שאמר: "אין הארי גדל, אלא אם לקק תחילה דם אדם". ואירופה רוותה דם אדם עד מחנק.

כל אלה באוני בשעות הראשונות למסענו ודכדכו את רוחי. אחר התעשתי ואסרתי על עצמי בשבועה ובקונם מבוא באלה, שהרי באתי לכאן לנשום אוויר פסגות ולהצמית מלבי מצוקות. אמרתי זאת לעצמי ועמדתי בשבועתי,  ואמנם כל עשרה הימים הבאים היו לי ולאשר עמי ימי חמדה, ימים ירוקים ונעימים, ורק מצוקה אחת, שאלה אחת, עלתה בי פעם אחר פעם כשהיא מלווה בקללה עסיסית: למה כאן כל-כך נקי, ואצלנו בארץ חמדת אבות כל כך מזוהם?

היינו שם עשרה ימים, נסענו לאזור האגמים שצבעם כעין השמים, העפלנו לאלפים השגיאים ושוטטנו בכפרים המסוגננים המעוטרים באדניות פורחות וה… קורונה כמו לא הייתה, ואף שכך, אודה – השיבה לארץ הייתה שמחה יותר מן היציאה, שהרי ביתו של אדם הוא מבצרו.