אם בביטחון ובאיראן עסקינן, קראתי לא מזמן שהרב עובדיה יוסף זצ"ל, כאשר היה מעורב בענייני השלטון, אמר פעם לממשלה "את חיזבאללה וחמאס אינכם מסוגלים להביס, איך תתעמתו עם איראן?".

איראן היא מדינה ענקית ואני מניח שמתקניה הרגישים קבורים עמוק מתחת לפני האדמה. לא מטרידה אותי פצצת אטום איראנית. יש להניח שיש להם כל מיני אמצעים לא פחות גרועים. אפשר לקנות פצצות אטום מפקיסטן, מצפון קוריאה ומגנרלים רוסיים מושחתים. נחילי רחפנים מעזה שאי אפשר לאתר או לעצור עלולים גם הם לגרום להרס אדיר ממדים.

מבצע 'שומר חומות' בחודש מאי האחרון עלה למדינת ישראל כ-16 מיליארד שקלים. בכסף הזה אפשר היה לפתור את כל בעיות העוני בארץ, להכפיל את כל הקצבאות, לדאוג לכל הנכים, האלמנות והיתומים, איש לא היה גר ברחוב ואיש לא היה מלקט שאריות מהשוק וסוחר בבקבוקים ריקים. לאנשי השלטון, שכל העת מעלים לעצמם את משכורותיהם והטבותיהם שחורגים כבר מזמן ממסגרת הסביר, לא איכפת כלל איך חיים דלת העם.

תושבי הרצועה נפלו בפח של עצמם כאשר בחרו באופן 'דמוקרטי' בארגון החמאס. היו אלה בחירות שנכפו על ידי המעצמות שסבורות היו בחוסר הבנתן המשווע את המנטליות המזרח תיכונית, כי 'דמוקרטיה' היא הפתרון. נכון הוא שדמוקרטיות לא פתחו במלחמות, אבל הן גם לא מנעו אותן. לצערנו, למרות שהנביא מוחמד שאף לכונן מערכות דמוקרטיות, מעין חוגי חכמים או משכילים שיכריעו ברוב דעות, זה מעולם לא יושם בעולם הערבי או המוסלמי.

ד"ר מוטי שפר, אחד ממומחי הטילים של ישראל, התראיין לאחרונה אצל ד"ר אורי מילשטיין וסיפר לו את מה שהוא יודע על תעשיית הטילים הישראלית, ובמיוחד הטילים נגד הטילים שאמורים לכאורה להגן על העורף הישראלי מפני מתקפות טילים מצד אויבי המדינה. הוא אמר בפסקנות שהטילים שמייצרים אצלנו אין להם שום ערך מבצעי, ש'כיפת ברזל' אינה אפקטיבית, אם היא בכלל מפילה טילים ופצצות. הוא אמר שגם ה'חץ' ושאר הטילים אינם יעילים. לדבריו, השקיעה ישראל 200 מיליארד דולר בפיתוח הטילים האלה שאין להם ערך. מאיפה מצאה המדינה סכומים דמיוניים כאלה? אינני יודע. כל הסיוע האמריקאי לישראל מאז קום המדינה הוא פחות מ-300 מיליארד דולר. האלוף (מיל') יצחק בריק זועק כבר זמן רב שצבא היבשה מנוון, שהכלים מחלידים ואינם ראויים לשימוש, שאנשי מקצוע רבים פוטרו מהצבא כדי לחסוך עלויות ואת כל הקופה משקיעים בחיל אוויר עצום, שכפי שנוכחנו לא פעם איננו מסוגל להכריע מלחמה, איננו מסוגל להפסיק ירי טילים ואת זה ראינו במלחמות האחרונות בלבנון ובעזה.

מטרידה אותי ההתדרדרות הנפשית והמוסרית בארץ, רוע הלב והאגואיזם של כולם אל כולם, אנשי בצע חסרי רחמים שלא מעניין אותם דבר פרט לעצמם. רבע מהאוכלוסייה (לפחות) נצרכת וחלקה גם בעוני עמוק חסר תוחלת. אלה האנשים שיידרשו ביום פקודה לעצור בגופם את הסתערות אויבי המדינה, כפי שקרה בעבר. כפי שאני חש משיחות עם אנשים ומביקור בקבוצות דיון, לרבים אבדה האמונה בצדקת הדרך ובצורך ללכת ולהילחם עבור ארמונות הזהב של העשירים.

אין שום פיתרון צבאי לשום בעיה. כל המלחמות לאורך הדורות כשלו, גרמו לנזקים עצומים ולא פתרו דבר. כל ההישגים הצבאיים היו קצרי ימים וחסרי תוחלת. הדבר היחיד שאולי ניתן לעשות זה להגביר את יחסי האמון בין האנשים הקטנים שחיים זה לצד זה ומעוניינים בשקט וברווחה לכולם. לדעתי, אפשר היה לבסס מעין מודוס אופרנדי בין יהודים לערבים לטובת שני הצדדים. שני הצדדים זקוקים זה לזה. חלק ממדינות ערב מתחילות להבין זאת. ערביי ישראל והשטחים, אם היו מגיעים לאיזה מצב של שביעות רצון מסוימת, היו מעדיפים לחיות בנוחיות מאשר להתאבד עבור חזיונות שווא משיחיים שגם הם לא נעדרים מהמשנה האסלאמית.