נערים בני 14 מבקשים מהוריהם לשהות בלילות בחדרם, ילדים קטנים שזה זמן רב נגמלו מהרטבת הלילה שלהם שבו להרטיב, פעוטים לא רוצים ללכת בבוקר לגני ילדים או לבית הספר וילדים מרבים לצייר ציורים מפחידים של מחבלים שחודרים לבתיהם.

אלה הן מקצת הדוגמאות שהביא בשבוע שעבר פרופ' יואל אליצור, תושב מבשרת ציון, בהרצאה שנשא במועדון '50 פלוס' בהר אדר תחת הכותרת 'התמודדות בחירום'. את הרצאתו המאלפת נשא יואל ביום ה-30 לטבח הנורא והחטיפות בעוטף עזה: "אני לא בקו הראשון של הכאב", התנצל והוסיף, "אבל אני חווה מקרוב את הכאב בשיחות עם חלק מהאנשים שהיו שם ובשיחות שאני מקיים עם תלמידי בתי ספר".

פרופ' יואל אליצור מרצה בתוכנית  לפסיכולוגיה חינוכית וקלינית של הילד בבית הספר לחינוך על שם שלמה (סימור) פוקס באוניברסיטה העברית בירושלים. הוא פסיכולוג קליני, חינוכי ורפואי, מומחה ומדריך. כיהן בתפקיד יו"ר מועצת הפסיכולוגים וכיועץ שר הבריאות בתחום זה.

יואל הוא דור שישי בישראל. זה מדהים, אבל כדאי שגם אתם הקוראים תדעו זאת. הוא בעצם משתייך למשפחה ענפה שעיקר עיסוקה בבריאות הנפש: אביו, בעל תואר דוקטור מאוניברסיטת קולומביה, היה מראשוני הפסיכולוגים הקליניים בישראל. לאליצור שלושה אחים: פרופ' אבנר אליצור, פסיכיאטר שניהל את המרכז הרפואי לבריאות הנפש 'אברבנאל'; ד"ר ברוך אליצור, פסיכולוג קליני ורפואי שעבד בבית החולים 'איכילוב'; ונאוה אליצור-שמידט, פסיכולוגית קלינית. היה נשוי לד"ר אסתר אליצור, איך לא… פסיכולוגית קלינית, סופרת ומורה לפסיכולוגיה בודהיסטית. ללמדנו כי המרצה חי ונושם את נושא בריאות הנפש מאז לידתו בשנת 1952 בתל אביב.

את המפגש הקדיש פרופ' אליצור "לאימהות ולאבות, לסבתות ולסבים, ולכל בני המשפחה התומכים בילדים, שומרים עליהם מסכנה ופועלים גם בתקופה קשה זו כדי לחזק את החוסן הנפשי שלהם".

כדי להבין את גודל האסון שקרה לעם ישראל  בשבעה באוקטובר, הביא פרופ' אליצור מקצת הדברים: אובדן חיים בזמן קצר, עדות לאכזריות בלתי נתפסת, מספר נרצחים וחטופים שכמוהו לא היה מעולם, עשרות אלפי מפונים, תפקוד צבאי וממשלתי לקוי וכניסה קרקעית לעזה שהכניסה אותנו לחששות מפני אובדן חיי חיילים – כל הדברים הללו גרמו לנו לטראומה אישית וקולקטיבית קשים, לאבל, חרדה, דיכאון, בדידות, כעס ועוד.

רבים מבאי המועדון הניעו את ראשם מעלה ומטה, מעין הסכמה לדברים שהשמיע זה עתה המרצה בפניהם. או.קיי, אמרנו לעצמנו, אז מה עושים כדי לשפר את מצב רוחנו ולהחזיר לעצמנו את הכוחות הדרושים כדי לנסות ולשוב לחיים נורמליים – אפילו לכאורה?

"יש לעשות פניית פרסה", השיב פרופ' אליצור והסביר: "עלינו לבצע טיפול בגוף שלנו ושל ילדינו, זאת באמצעות תזונה ושתייה נכונים, הרגלי שינה קבועים, פעילות גופנית, מנוחה ורגיעה בעזרת הרפיה ומדיטציה והכי חשוב – להפחית את הצפייה בטלוויזיה. חלילה לנו מלגמד את גודל האסון שעבר על כל אחד מאתנו, אבל קצת שקט לא מזיק…".

כדי להמחיש את חשיבות המפגשים עם חבריי ולשוחח איתם על מה שמציק להם במיוחד, ביקש יואל, לקראת סיום הרצאתו, מחברי המועדון הנוכחים, כי כל אחד יספר לאדם היושב לצדו – במשך כארבע דקות –מה מעיק עליו. אני עשיתי זאת עם שלמה קארו. מפקדי בצה"ל בשירות המילואים באילת. האמת? בתום השיחות גלויות הלב חשתי הקלה עצומה.

זה מביא אותי לדבריו של ד"ר ויקטור פרנקל בספרו 'האדם מחפש משמעות': "אי אפשר לסלק מהעולם את מה שקרה, אך יש לנו אחריות להביא לעולם את מה שעדיין לא קרה".

ויקטור אמיל פרנקל היה רופא פסיכיאטר ונוירולוג יהודי-אוסטרי. הוא איבד בשואה כמעט את כל בני משפחתו. בספרו הנ"ל תיעד פרנקל את חוויותיו כאסיר במחנה ריכוז נאצי ותיאר את גישתו הפסיכותרפית למציאת משמעות בחיים.