"דרך הרוח מי ידע, בבוקר יצאתי השוקה פירות לקנות לסעודתי, ופתאום בתשואות הקריה תקוף תקפוני געגועים אל מרחבי שדות וכרמים… ומי השליכם בי לא אדע" – כך דוד שמעוני באידיליה שלו המפורסמת "מצבה" – וכך אף אני.

ובאמת, דרך הרוח מי ידע. הבוקר ניעורתי שטוף געגועים, נכסף לשוב אל הימים הרחוקים ההם, ימי בחרותי, ימים בהם ניהלתי בית ספר שנים מרובות.

התבוננתי בבתי הבכורה מתלבשת בגדי חג, מסרקת את שיער ראשה, מזליפה ריחות ניחוח ויוצאת מן הבית בחופזה לעשות עבודתה נאמנה במשרתה הבכירה במשרד החינוך.

דרך חלון ביתי ראיתי את בתי הצעירה נכנסת בשעה שש וחצי לתוך רכבה ומאיצה להגיע לבית שמש, שם היא מנהלת בית ספר שהיא הקימה לפני שנים מעטות. על יד על יד (עגנון) שאני עוטה את בגדי לצאת אליה ולברכה – נסעה לה ילדתי הקטנה, ואת ברכתי השמעתי באוזניה בטלפון.

באותה העת עמדו בחצר הבית שבעה מנכדי במיטב מחלצותיהם, פניהם מאורות ובעיניהם שפעת נהרה מוכנים לילך לבתי תלמודם, להגדיל תורה ומדע.

התבוננתי בהם ובהוריהם שלטפו את ראשיהם בחמדת לב ובעיניים מצועפות אהבה – מראה מכמיר לב שהזכירני את הימים הרחוקים ההם.

דרך הרוח מי ידע…

ארבעים ושבע שנים חלפו מאז שפרשתי ממערכת החינוך, ואני עומס על כתפי כיום שמונים שנות.

למן אותו יום שבו פרשתי מעבודתי כמחנך עבדתי בתפקידים בכירים ומאתגרים אחרים. מכולם רוויתי נחת וסיפוק, אך דבר מאלה לא משתווה לעשיה החינוכית ההיא.

אהבתי את תלמידי, את אור עיניהם, את משובתם, את תבונתם. אהבתי ללמדם, לשחק עמם כדורגל, לטייל עמם בכל רחבי הארץ, לחגוג עמם את חגי ישראל, והנה כיום, בבוקר הזה – אחד בספטמבר 2022, בגיל הגבורות, אני נכסף לשוב לאותם הימים ולהיות עמם, עם תלמידי שכה אהבתי.

דרך הרוח מי ידע…

ואולי לבי מושכני לשם ולאותם הימים, גם בשל מילות תלמידתי לבנת יהודה שכתבה בפייסבוק את זאת: "אני, תלמידתך, לא שוכחת, היית לנו מנהל דגול, קשוב, איכפתי. מי יתן ולכל התלמידים יהיה מנהל כמוך".

ומה עוד אבקש. ומה עוד תבקשי מאתנו מכורה ואין עדיין…