בשיחות סלון, נוהגים אנשים בני כ-60 בעיקר לספר על מה עשו בעבר בחיים שלהם, על מקומות העבודה שם העבירו את מרבית החיים שלהם, לעיתים מספרים על השכלה שלהם או על טיול שעשו בעולם. בכל הסיפורים שלהם בולט דבר אחד: מדובר בעבר, בסיפורים או אירועים שהיו במהלך החיים שלהם. יש כאלה שאינם שוכחים לצרף לשיחה גם את נושא המחלות ותרופות.

ברור לי כי לכל גיל יש את הנושאים הרלוונטיים שלו. לאחרונה אני נמצא מרבית שעות היום עם אנשים צעירים. שם, במהלך היום, אני פוגש אנשים שחולמים על העתיד ומדברים עליו. הלשון והשפה שלהם היא מיוחדת, קצרה, מהירה, ללא פתיחה מיותרת מצדם, לעיתים גם ללא סיום – פשוט העברה של מסר קצר וקולע. זהו, עכשיו אני כבר צריך להבין את כל השאר. אפילו השירים של הדור הצעיר שונים ואחרים מהדור שלי – מהירים, קצרים וקצביים.

אנחנו מגיעים לעשור השישי בחיינו לאחר קריירה, נישואים, ילדים, השכלה, רצף חיים ארוך ומאתגר עם עליות ומורדות. אך בשלב מסוים – שלא ברור לי מתי בדיוק הוא מגיע – מרבית האנשים עסוקים בסיכומים תוך סימון רשימת ההישגים שלהם בחיים, כאילו נדרשו להכין רשימת מכולת עבור החברה – "הנה, תראו כמה הצלחתי".

אותו הרגע של הסיכומים הוא הרגע שאנשים מפסיקים לחלום על עוד אתגרים. זהו אותו הרגע שכבר לא מעיזים יותר, כאילו הנה זה מה שהגענו, אנחנו מאושרים וזהו. אך נשאלות השאלות: ומה עכשיו? למה ממתינים? 

כן, נכדים וילדים הם נפלאים ומדהימים, אך היכן נמצאת הבחורה הצעירה שהייתה בך? היכן נמצא הבחור החצוף והמעז שבך? לאן כל זה נעלם? האם חוסר המוטיבציה להמשיך נובע מחשש להיכשל?

אנשים המקיפים את עצמם במסגרת עבודה או לימודים באנשים צעירים, מפתחים לעצמם לא רק את השפה הצעירה. בנוסף לכך הם מאמצים גם את צורת החשיבה. אנשים צעירים מזכירים לנו שכדאי מאוד להמשיך לחלום, להעז ולא לחשוש גם מכישלון. אנשים צעירים מונעים מאתנו להתעסק בספירה של סיום החיים.

הרצון של אישה או של גבר לשבת, לנוח ולהביט בגאווה לאחור על הדרך ועל החיים היא מובנת. אך יחד עם זאת, הרצון הזה גורם לנו להזדקן, להישען על הישגי העבר ולא על חלומות העתיד.

בחור צעיר אמר לי השבוע במסגרת הרצאה שלי: "הפסקתי עם החשש הזה של שאיפה לשליטה. אני כל הזמן בעשייה, בידיעה כי בחלק מן הדברים לא אצליח". משפט כל כך חזק. אנשים צעירים בנפשם עסוקים בעשייה, נמצאים תמיד בתנועה, נופלים וקמים, נופלים וקמים שוב. החלומות תמיד נמצאים בראשם. הם לא מוותרים על הרגע ועל המחר, הרבה פחות מתעסקים באתמול.

בעבר היה לי מורה נפלא להיסטוריה, מר גדעון שטכל. בזכותו אהבתי להיסטוריה והרצון ללמוד את העבר היו חזקים והעסיקו אותי ללא הרף. אך תמיד אזכור את אמירתה של אריאלה, חברתי לספסל הלימודים: "אוהבי ההיסטוריה הם האנשים של אתמול. אני רוצה להיות האישה של מחר, להמציא או להיות במקום שאיש עוד לא היה". בזמנו המשפט הזה קצת הכעיס אותי, הרי חובה לדעת וללמוד את העבר. היום אני מבין לעומק את המחשבה של אריאלה. היא פשוט רצתה להיות בתנועה מתמדת לעבר העתיד, להיות בלא נודע, לחלום ושוב לחלום. אריאלה רצתה להמשיך להיות צעירה.

אל תחיו את החיים של הילדים והנכדים שלכם, תמשיכו לחיות את החיים שלכם. אל תשכחו את הבחור הצעיר על האופנוע שהייתם, אל תשכחי את הסטודנטית החכמה שהיית באוניברסיטה. תקיפו את עצמכם באנשים צעירים.