אמי ואני בחג האילנות

צילום: באדיבות כותב המאמר
צילום: באדיבות כותב המאמר
השבוע יחול חג האילנות *עובדי האדמה בסונדור, הכפר שבו נולדתי, ובו חיו בני משפחתי מאות בשנים "חגגו" אותו בפועל ובמעשה כל ימות השנה

בימים הרחוקים ההם הייתה לי אמא, והיו לנו שדות וכרמי ענבים שעליהם פרנסתנו. בימים הרחוקים ההם בכורדיסטן, הייתה משכימה אמי קום קודם שהייתה יוצאת חמה מנרתיקה, והייתה הולכת אל השדות לקושש ענפים וזרדים להבעיר מדורה, לשפות עליה מים לתה, ולבשל מעליה לבני המשפחה את סעודתם. מיד לאחר מכן הייתה חולבת אמי את העזים בחצר ביתנו, והייתה משלחת את העדר אל אפרי המרעה בידי רועה הכפר. בצהרי היום הייתי הולך עמה אל הכרם, כשבידיה סעודת הצהרים לאבי ולאחיי שעמלו בכרם למן צאת החמה ועד בואה. יש והרוח שהייתה מהלכת בכרמים בהרי כורדיסטן השגיאים תדיר, הייתה משתעשעת עם אמי, והייתה מבדרת את שיער ראשה ואת שמלתה הפרחונית, ואמי הטובה הייתה מאירה לה פנים והייתה שוחקת עמה, כמו הייתה חברתה משכבר הימים. משהייתה הרוח מתגברת, והייתה טופחת על פני הצנומות הייתה אמי מזעיפה פניה לנגדה, והייתה כונסת את גופי הדק מתחת לקפלי שמלתה לגונן עלי מפני הרוח המתלהמת והסעורה. הרוח שאהבה את אמי הייתה נרגעת אז. הייתה מחליקה על פניה, והייתה קוראת בשמה לפייסה: ורדה ורדה ורדה (כשהאות ד בשמה מנוקדת בצירה) ואמי הייתה משיבה לה בפנים קורנות ומפויסות: סלים סלים סלים (שמי המקורי) כאומרת לה: היי טובה לבני .

השבוע יחול חג האילנות ואנו נחגוג אותו יום אחד בנטיעות ובאכילת פירות יבשים מיובאים מטורקיה. עובדי האדמה בסונדור, הכפר שבו נולדתי, ובו חיו בני משפחתי מאות בשנים "חגגו" אותו בפועל ובמעשה כל ימות השנה. הם עבדו את האדמה, חרשו, נטעו כרמים ושדות, אכלו מפריים ומכרו את תנובת שדותיהם להחיות.

הם ידעו שלא תהא להם תקומה בלי האילנות. המצווה: "כי תצור אל עיר ימים רבים… לא תשחית את עצה לנדוח עליו גרזן, כי ממנו תאכל, ואותו לא תכרות" (דברים כ' פסוק י"ט) הייתה עבורם תמצית חייהם ובסיס קיומם והישרדותם. חג האילנות לדידי הוא יום זכרונם של אמי ואבי, ובני משפחתי, וכרמים ובוסתנים של המשפחה – מקור חיותם ותמצית אושרם, מאות שנים לפני דורו של א.ד. גורדון. לכבוד חג האילנות ולכבוד בני משפחתי ובני הקהילה הכורדית כולם, שכמו עליהם נכתבו המלים: "כי האדם עץ השדה, כמו העץ הוא צמא למים, כמו האדם הוא נשאר צמא" – אני מקדיש את שירי לשימו להם גלעד של מלים.

אמי

לאמי קראו ורדה.

לאמי היה ריח של בוסתנים וכרם.

לאמי היה ריח של אור.

לאמי קראו ורדה,

כי היו לה פני ורדים שריחם טוב.

ביום קוששה אמי עצים בהרים להחיות,

ובלילות הייתה שרה לי שירי כיסופים

לטעון את לבי מחמלת לבה התמים.

בבקרים חלבה אמי את העזים

ונתנה לי חלב לשתות באומרה:

שתה בני, כי מן החלב באות המלים,

שכך התורה – דבש וחלב תחת לשונה.

אני זוכר שהייתי מתבונן באמי בחמדה,

כמו הרי כורדיסטן שהתבוננו בה בחמדה

בעת שהייתה פוסעת בשביליהם ברגליים יחפות.

אני זוכר שגם הרוח אהבה את אמי

והייתה משתעשעת עמה:

מבדרת את שערה, מבדרת את שובל שמלתה – ומרפה.

וכשהייתה מתעצמת הרוח

אמי הייתה מחייכת אלי ואומרת

בוא אלי בני ואהיה לך למחסה ולמסתור,

והייתה חופנת את גופי הדק

ואת פני הקטנות בשמלתה הרכה להיותנו לאחד.

אני זוכר בעת שהייתי פוסע עמה בכרם

הייתה הרוח מלחשת באוושה רכה: ורדה , ורדה

והיא הייתה אוחזת בידיי ומשיבה לה: סלים סלים.

למן העת שהלכה אמי לעולמה

ואני נותרתי לבדי בעולמה הקסום שבנתה לי

אני לש את זכרון אמי

מחלב עזים, מענבים וצימוקים

שהייתה דולה לי מן הכרם ומן הדיר

ומן האור ההוא

שנהר על פניה כל הימים.

למן לכתה ועד הנה

אני לש בתוך לבי את זכרונה –

להזכיר שכל שבי משלה הוא.