קורס קציני משטרה, שנות התשעים. חבורה של צוערים איכותיים, מפקדי העתיד, מקבלים משימה לתגבר את כוחות המשטרה בקבר רבי שמעון בר יוחאי במירון. אירוע אחד מתוך אלפי אירועים שמשטרת ישראל מטפלת בהם ואחראית על שמירת הסדר הציבורי.
כבר אז, לפני כמעט שלושים שנה, ראינו אנחנו, צוערים צעירים במשטרה, כי המקום מבחינת התשתיות שלו אינו מתאים לקלוט אלפי אנשים, מסוכן ואינו עומד בקריטריונים של מהנדס בטיחות. כתבנו, אמרנו והמפקדים העבירו את ההתייחסות שלנו, אך דבר לא נעשה ברמה הארצית ובדרג הפוליטי.
לאלה שאינם מכירים היטב את הפרטים, האתר במירון מנוהל על ידי מספר עמותות – עסקנים פוליטיים אשר השתלטו על המקום לטובת רווח כספי ופוליטי בשם האמונה. היכולת והידע של העמותות האלה ובעלי אינטרסים שונים להפעיל מקום כזה בעת אירוע המוני לא קיים כלל. איש מהם אינו בעל ידע והשכלה מקצועית בתחום ניהול אירועים עם אלפי אנשים. אולי רק בשגרה הם קיימים.
לפני מספר שנים הבינה מדינת ישראל את גודל הבעיה וקיבלה החלטה נכונה ומקצועית ביותר, לפיה יש להפקיע את ההר לטובת המדינה ולנהל אותו כאתר לאומי כפי שמתבצע בכל המדינה. נקבע כי אתר מירון ינוהל תוך פיקוח ותקצוב של המדינה וייקבעו בעלי תפקידים, אשר מלבד המשרה יישאו גם באחריות. כך צריך וחייב מקום להתנהל. לדאבוני, מערכת המשפט, אשר בחנה את הדרישה, דחתה את המדינה. בג"ץ קבע שמה שהיה הוא שיהיה – אתר מירון יישאר בידי עמותות דתיות.
כל שנה מתרחש נס והאסון אינו קורה, עד לרגע הנורא במשמרת של המפכ"ל קובי שבתאי. בשעת לילה מאוחרת, מנסים אלפי אנשים לעבור במעבר צר עם שיפוע חזק ומשטח חלק. אין להם שום סיכוי להצליח לעבור מעבר צר בדוחק כזה. ברגע שהראשון ייפול על הארץ מהלחץ של האנשים תתחיל מפולת אנושית. את זה כל אדם שמכיר אירועים המוניים יודע. מעבר יכול להכיל רק כמות מסוימת של אנשים בזמן נתון.
מספר המתים מטורף, אך מי שמבין קצת יודע שמספר המתים לאור הנתונים יכול היה להיות הרבה יותר גבוה. גם באסון הנורא הזה היה לנו נס שזה מספר המתים. זה נורא לומר זאת, כי כל אדם הוא עולם ומלואו אך זו האמת העובדתית.
עכשיו עולה שאלת האחריות במקום שתעלה ראשית השאלה מה אנחנו לומדים מהאסון? כיצד עלינו להתכונן לאירוע הבא?
מלבד מפקד המחוז הצפוני במשטרה, ניצב שמעון לביא, איש לא העז ברמה הלאומית להזכיר את המילה "אחריות". כולם מתנערים ונערכים לוועדת חקירה אם תקום. כולם שותקים. דעו לכם, כולם אחראיים – כל אחד בחלק שלו באירוע.
במהלך חיי הייתי שותף לאירועים המוניים במסגרת תפקידי כקצין משטרה. לא זכור לי אירוע בסדר גודל כזה שלא הוקמה מנהלת של בעלי תפקידים לטובת האירוע בו הוגדרו המשימות ומי נושא באחריות לכל תחום. החשוב מכל – מי מנהל או מפקד האירוע? ספינה שאין בה רב חובל דינה לטבוע במצולות.
שלט בכיכר "מתאבלים ומאוחדים". הייתי שואף ל"חיים ומאוחדים". האסון שוב הראה את הפנים היפות של החברה הישראלית בתרומות דם, תחנות ריענון, השתתפות בהלוויות, ניחום האבלים. מי ייתן וגם בחיים ובשגרה נדע לתת לכבד איש את רעהו גם אם הוא לבוש אחרת וחושב אחרת.
אנחנו נדרשים לחשבון נפש. לא היינו נותנים לאירוע בסדר גודל כזה עם קהל אחר להתנהל בצורה כזו. זהו אסון ידוע מראש. העדפנו להיות 'שלושת הקופים' – לא רואים, לא שומעים ובעיקר הקוף שלא מדבר, אדם אחד בעל שיעור קומה שאומר שהוא לא מאשר את האירוע בתנאים האלה. אירוע מסוכן לחיי אנשים לא יתבצע. איש לא אמר ואיש לא עמד על העקרונות הבסיסיים ועל הערך העליון: שמירה על חיי אדם.
