עם כניסתה של השנה העברית החדשה התעוררנו לקולו של דיווח חריג על בריחתם באישון לילה של שישה אסירים ביטחוניים מכותלי הכלא בו מרצים הם את עונשם על מעשים נתעבים אשר ביצעו כנגד ישראלים. עם היוודע דבר הבריחה, שידרו אולפני הטלוויזיה ללא הרף את הפרטים מאחורי 'הצלחת' הבריחה. מומחים, פרשנים וקציני שירות בתי הסוהר ניסו להסביר ולגלות טפח מתכניתם הנועזת של הנמלטים.
גיבורי מקלדת העלו השערות אשר ללא ספק יכולים לשמש כעלילה לסדרה חדשה ב'נטפליקס'. מבלי לשים לב, קיתונות של טענות נשפכו על ראשם של עובדי ארגון הכליאה הארצי, על המחדל, על אוזלת ידם של הסוהרים, על תנאי הכליאה בישראל ועוד. אודה ולא אבוש, גם בראשי חלפו שברירי מחשבה, שמהר מאוד התחלפו להרהורים ולשאלות על הצד השני. האם מישהו עצר וחשב מה עובר על אותם סוהרים? האם מישהו מבין ויודע מה היא עבודתם? עם איזו אוכלוסייה הם מתעסקים?
אומנם, יכול אני בצדק להבין כל אזרח ישראלי, שברגע הבשורה הרים גבה ושאל שאלות נוקבות. במהלך ההיסטוריה הישראלית, חווינו לא פעם כישלונות ומחדלים אשר לצערי הכתימו את דפי ההיסטוריה, ממלחמת יום הכיפורים, ליל הקלשונים, גשר המכביה ועד אסון הילולת הרשב"י במירון.
אני מבקש במאמר זה לנצל את הבמה ולכתוב אולי דעה פחות פופולרית, מזווית אישית.
נדיר הדבר כי ארגון ממלכתי בסדר גודל של שירות בתי הסוהר – הפרוש מהצפון ועד הדרום, העוסק בכליאתם של בני אדם אשר הורשעו בעבירות חמורות – יהיה חסין מכישלון. אין ולא יהיה ארגון גדול, ממלכתי ורציני אשר לא יימצא בו רבב. אבקש להזכיר את אשר אירע בישראל ב-1995, כאשר נרצח ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל בידי בן עוולה. האם מישהו תיאר לעצמו שיקרה אירוע כזה או אירוע דומה כדוגמת רציחתה של שירה בנקי ז"ל ב-2015 או לצערנו רק לאחרונה, רציחתו של לוחם משמר הגבול, סמל ראשון בראל חדריה שמואלי הי"ד בגבול הדרומי? לכן, לצערי הרב, המסקנה אחת היא, אין סיכוי שארגון גדול וחזק ככל שיהיה, הפועל 24/7, 365 ימים בשנה, יהיה חסין לכישלון. אל לנו לטעות, מרגע כליאתו של אדם בין כותלי הכלא ולא משנה מהם התנאים, הרהורי הבריחה יחלפו בראשו במהרה, הרי האדם מטבעו לחופש נולד.
כאזרחי המדינה, אנו שמים מבטחינו באותם ארגונים ממלכתיים האמונים על ביטחוננו, שיעשו את עבודתם ללא רבב. מובטחני, כי העובדים בארגונים אלה עושים לילות כימים כדי למלא את עבודתם נאמנה. נכון וראוי להקים ועדה שתבדוק היכן היו הכשלים ואיך ניתן היה למנוע את האירוע הבא. אבל אל לנו לטעות, מדיניות מוכתבת לא על ידי הדרג המבצעי, אם כי על ידי הדרג הבכיר. אותה מדיניות של סובלנות, זכויות יתר לעצורים והכלה, היא מדיניות כלל ארצית המוצגת על ידי דרגים בכירים, אשר מבינים ואולי בצדק, כי האסירים הביטחוניים הם נדבך חשוב לטובת השקט ברחוב הפלסטיני. מבלי להאריך, אם בתי הכלא בהם מוחזקים אסירים ביטחוניים ירעשו, מובטחני כי נעמוד בפני מערכה בדרום בתקופה הקרובה. אסירים אלה הם רוצחים שפלים הנתפסים ברחוב הפלסטיני כגיבורים ובני משפחותיהם זוכים לסבסוד מצד ארגוני הטרור כהוקרה, ככבוד וכהערכה.
אז כמו שציינתי בפתח דבריי, דעתי הלא פופולרית כלל היא, שמדינת ישראל, חייבת להיות מוכנה לשנות את כללי המשחק, גם אם זה במחיר של מערכה צבאית. חייבים להפסיק לאלתר את זכויות היתר של עצורים אלה. יש להפסיק את אותה התרגשות משריפת תאים ולאחר כיבוי השריפה יש להחזירם לתאים המפויחים. וכן, ליבנו מתמלא חמלה, אך אל לנו לשכוח, כי אותם אסירים ביטחוניים הם אינם חובבי ציון ורואים בכליאתם ניסיון בוטה של שלילת החופש. דווקא מדיניות היד הקשה היא שתביא את השקט והמזור לו כולנו מצפים.
